אך מופז הוא רק הנמשל במשל השערורייתי הקרוי "תהליך אישור תקציב הביטחון". למעשה, אין זה משנה כלל מי מכהן כשר ביטחון. אף אחד, חוץ מדוד בן-גוריון בראשית המדינה ויצחק רבין במידה מוגבלת, לא העז להתמודד עם דרישות הצבא. נראה שלאיש מחוץ לצבא אין מושג מה באמת כלול בתקציב וכמה כסף דרוש כדי להתמודד עם האיומים.

בישראל, בשונה משאר הדמוקרטיות, לא מתקיים כל תהליך פיקוח ובקרה על תקציב הביטחון. הדיון הוא רק על המסגרת. כלומר, על גודל התקציב, ולא על הרכבו, יעדיו והשימוש בו. בכל שנה מתקיים ריטואל. צה"ל דורש עוד כמה מיליארדי שקלים כתוספת לתקציב השנה הקודמת, בטענה שנוספו איומים חדשים. האוצר מצדו טוען, כי יש לקצץ, ולבסוף ראש הממשלה מכריע ומפשר בין הצדדים, מבלי לנסות לבחון את טיעוניהם בצורה מקצועית.

באופן אבסורדי יכול אפילו להתקיים ויכוח בין האוצר לצה"ל על נתונים בסיסיים. כך, לפני כשבועיים הבהירו בכירי הצבא, כי בתקציב המדינה ל- 2003 שהגיש האוצר לאישור הממשלה והכנסת, יש קיצוץ של תשעה מיליארדי שקלים, כלומר, קיצוץ של יותר מ- % 20 מתקציב הצבא. האוצר מצדו טען, כי אין קיצוץ. כיצד ייתכן הדבר?

הנתונים ברורים. בעוד שתקציב ההוצאה נטו לביטחון שאושר לשנת 2002 היה41.41 מיליארד שקלים, התקציב של 2003, כפי שהגישו האוצר, הוא 41.33 מיליארד שקלים. כלומר, "הקיצוץ" הוא 0.07 מיליארד שקלים בלבד. ומהיכן צצו תשעת המיליארדים המקוצצים? במשך שנת הכספים פנה צה"ל בכל כמה חודשים לממשלה, הצביע על צרכים חדשים הנובעים מאיומים חדשים וביקש תוספת לתקציב. כך גדל תקציב הביטחון של 2002 בעוד כמה מיליארדי שקלים. פעם תוספת ל"חומת מגן"; פעם אחרת תוספת דחופה להצטיידות במסכות. עכשיו, טוען צה"ל, אם לא יאושרו לו התוספות של השנה הקודמת, מדובר בקיצוץ. הבעיה היא, שאיש אינו מתכונן לבדוק את טענת הצבא שכל התוספות אכן נחוצות גם לשנה הבאה.

בכל האמור בקביעת הצרכים הביטחוניים הצבא פועל מתוך אוטונומיה מלאה, וקובע בלעדית גם את האיומים, גם את סבירותם, גם את ההיערכות מולם וגם את המשאבים הכספיים הדרושים לכך. דומה כי הכנסת הישראלית היא הרשות המחוקקת היחידה בעולם הדמוקרטי שלאיש מחבריה לא רק שאין מושג מה מתרחש בתקציב הביטחון, אלא שהם גם לא מבקשים לדעת עליו דבר.

ובכל זאת, ראוי להבין את החישוב של צה"ל, המוביל את בכיריו להצביע על קיצוץ של תשעה מיליארדי שקלים. ב- 2002 קיבל צה"ל תוספת של חמישה מיליארדי שקלים, אך בעקבות קיצוצים במשרדי הממשלה, קוצצו שני מיליארדים. כלומר, בשנת התקציב 2002 קיבל הצבא תוספת נטו של שלושה מיליארדים. על כן, בהתייחסם ל- 2003 לא מביאים בחשבון בצה"ל את התוספת של חמשת המיליארדים, אך הקיצוץ של שני המיליארדים נותר על כנו. לכך יש להוסיף קיצוץ מראש של שלושה מיליארדים, לפי החלטה מאוגוסט 2001, לקצץ מכל המשרדים גם ב- 2003. לזה יש להוסיף 900 מיליון שקלים שהצבא "מפסיד" בעקבות החלטת ממשלה אחרת, מאפריל השנה, כי כל תקציבי הקניות של כל המשרדים לא יוצמדו. על אלה יש להוסיף עוד שלושה מיליארדי שקלים שניתנו כתוספת נטו ב- 2002 ואינם ניתנים השנה לצה"ל. בסך הכל קיצוץ של8.9 מיליארדי שקלים.

בדיונים שקדמו לקריאה הראשונה בכנסת על תקציב המדינה כמעט הגיעו האוצר וצה"ל להסכמה. הפער ביניהם הצטמצם לאחר שהסתמנה אפשרות שמקור חיצוני (מדינה אחרת) יבטיח סיוע של חמישה מיליארדי דולרים, שיופנה כולו לתקציב הביטחון. אך כשהמקור הפוטנציאלי ירד מהפרק, נותרה המחלוקת בעינה.

בחינת תקציב הביטחון, אילו התקיימה, היתה מעלה כמה סוגיות הדורשות ליבון. ראשית, צריכה להיבחן ההכרעה כי ישראל מקצה ממשאביה לביטחון יותר מפי שלושה מכל מדינה מערבית אחרת. על פי חישובי האוצר, נטל הביטחון בישראל הוא כ- % 12 מהתמ"ג (התוצר המקומי הגולמי), לעומת כ- % 3.5 בארה"ב, ו- % 1.5 - % 3 במדינות נאט"ו באירופה. ההסבר הוא מצבה הביטחוני המיוחד של ישראל. איש אינו בודק, אם אכן האיום על ישראל גדול מהאיום על מדינות נאט"ו בשיא המלחמה הקרה (עשרות אלפי טילים גרעיניים בעלי יכולת למחות מעל פני האדמה כל מדינה ומדינה). והרי גם אז לא החליטו ממשלות בריטניה, צרפת, גרמניה ושאר מדינות נאט"ו להגדיל את הנטל הביטחוני ליותר מ- % 3 מהתמ"ג. הגיעה השעה לבחון בצורה מקצועית ונייטרלית את ההחלטה על גודל הנטל הביטחוני. ראוי לבדוק, אם האיומים אכן מצדיקים הקצאה של נתח כה גדול ממשאבי המדינה.

בחינה מקצועית של התקציב גם היתה מתמודדת עם מבנה הצבא. מעולם לא בחן גוף מקצועי חיצוני את מבנה צה"ל. ייתכן שבדיקה כזאת היתה מלמדת, למשל, שלצה"ל יותר מדי טנקים. ייתכן גם שהיה מתברר כי בצה"ל התפתחה "פירמידה הפוכה". כלומר, יותר מדי קצינים בכירים (ויקרים) ופחות מדי קצינים זוטרים. כמות המיפקדות גדלה בקצב מבהיל כמעט. גוף מקצועי היה נדרש לנושא הרגיש של תנאי השירות ומשכורות אנשי הקבע, ואולי היה ממליץ לקבוע שכר דיפרנציאלי בהתאם לתפקיד ולרמת הסיכון, ולבטל את ההצמדה בין הקצינים כולם, שבעקבותיה צמוד שכרו של רב הפיקוד לזה של קצין קרבי השווה לו בדרגתו.

בחינה מקצועית ואמיצה של תקציב הביטחון היתה, אולי, מביאה להמלצה לשים קץ לשערוריית הגמלאות של אנשי צבא הקבע. גיל הפרישה הממוצע מקבע הוא45-44 , והפורשים נהנים מגמלה גבוהה (פנסיה תקציבית) לעוד כ- 35 שנים בממוצע (לעומת פנסיה של כל עובד אחר במשק המשולמת לו מגיל 65). בשנת2003 יגיע גובה תקציב הגמלאות ל- 3.3 מיליארד שקל, ובקצב הנוכחי של פרישה בגיל צעיר הוא יעלה ליותר מחמישה מיליארד שקלים בתוך שנים ספורות.

הממשלה אמנם החליטה להקים ועדה משותפת לאוצר ולמשרד הביטחון האמורה לסכם, עד לסוף השנה, את המעבר לפנסיה צוברת (שבה מפרישים העובד והמעביד כל חודש שיעור קבוע ממשכורת העובד לקופת הפנסיה), אך בהעדר תהליך פיקוח ובקרה יעיל, ספק אם יהיה מי שיתבע את מימוש המהפכה הזאת. ספק רב גם אם יהיה מי שידרוש מן הצבא להפסיק לשחרר את אנשי המקצוע הטכניים, את המהנדסים ואת אנשי המחשבים בגיל 44. אין כל סיבה שאלה לא ישרתו בצה"ל עד גיל 65.

יש להניח כי כמו בכל שנה גם הפעם יחליט ראש הממשלה לפשר בין הצדדים ולחתוך אי שם באמצע. תקציב הביטחון שוב יגדל בסכום מסוים, אך לא יתקיים דיון אמיתי ונוקב ביסודותיו ובעיקריו.

מדאיג במיוחד הוא הניתוק של הצבא והתעלמותו מהמתרחש במשק. בצה"ל מתעקשים על תוספת של כתשעה מיליארדי שקלים. בכירי הצבא הרי יודעים כי ההחלטה שהתקבלה על מסגרת תקציב המדינה כבר הובילה לקיצוצים כואבים לגמלאים, לילדים, למשפחות נזקקות ובעצם כמעט לכל מגזר בחברה. הם גם יודעים שכל אדם חמישי בישראל חי מתחת לקו העוני וכל ילד שלישי הוא עני. מימוש דרישתם להגדלת תקציב הביטחון יביא לקיצוץ נוסף בתשלומי העברה, להרעת מצבם של רוב האזרחים ולהגדלת מספר העניים.

אך הצבא אינו מוותר. הוא לא יציע להקפיא פרויקטים, יפים וחשובים בפני עצמם, אך לא דוחקים. בכיריו לא יציעו, למשל, להקפיא את הקמת הרשת הסלולרית "ורד הרים", שעלותה יותר מ- 100 מיליון שקלים וצה"ל יכול להסתדר היטב בלעדיה בשנים הקרובות. מאחר שאיש אינו בודק מה באמת קורה בתוך הצבא, צה"ל גם לא יקיים התייעלות אמיתית, שהצורך בה זועק לשמים.