יוסי שריד הוא הדוגמה הכי טובה. כמעט עשרים שנה לא החליף בכיר דוברי השמאל בישראל מלה וחצי מלה עם אריאל שרון. הוא תיעב אותו, הזהיר מפניו, תקף אותו בכל הזדמנות. בשבילו שרון היה התגלמות הזדון הלאומני עלי אדמות. והנה, אותו יוסי שריד, ראש האופוזיציה עד לפני שבועות אחדים, מדבר היום על אותו אריאל שרון במונחים השמורים לידידים בנפש. "אנחנו יושבים, אוכלים, שותים, מספרים בדיחות.

מרכלים", הוא מספר, "הוא פתח לפני הכל. הוא מאוד סומך עלי".

יוסי שריד הוא רק קצהו הבלתי צפוי של הקרחון. "נשביתי, אני מודה", מדווחת גם דליה איציק, ממפלגת העבודה, על ראש הממשלה שכיהנה תחתיו. שלא לדבר על המחמאות שחלקו לו בכירים אחרים במפלגה, כמו שמעון פרס ומתן וילנאי. הגיעו דברים לידי כך שכ- % 40 מבוחרי המפלגה אמרו בסקר דעת קהל ששרון מתאים להיות ראש ממשלת ישראל.

אילו נקלע לכאן ישראלי שבילה את השנתיים האחרונות הרחק מהציווילזציה, נניח בלב ג'ונגל עבות באפריקה, הוא לא היה מאמין למראה עיניו. אריק שרון, האיש שהיה במשך שנים הדמון הגדול של הפוליטיקה הישראלית, האיש שהילך אימים על ציבור גדול ומשפיע בישראל, האיש שהיה מראשי המסיתים נגד השמאל ("להיות מוסר ומסגיר זה חלק מהווייתו הרוחנית של השמאל", אמר לפני רצח רבין), האיש שהתחייב לא להוריד אפילו את ההתנחלות המבודדת ביותר, הוא היום ראש ממשלה פופולרי מאוד, הנהנה מאהדה מפתיעה גם בקרב השמאל ומצטייר כאחד שאפשר לסמוך עליו, כמנהיג מתון יחסית.

תמיהתו של השב מהג'ונגל היתה גוברת פי כמה למראה מצב המדינה בהנהגתו של שרון. מילא אם הישראלים היו נהנים משלווה, רווחה וביטחון, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אלא שהמצב רחוק מזה. מאז פרוץ האינתיפאדה ב- 29 בספטמבר 2000, יום אחרי ששרון עלה להר הבית, נהרגו 461 אזרחים ישראלים ו- 3374 נפצעו. 208 מאנשי כוחות הביטחון נהרגו ו-1,387 נפצעו; בתקופת כהונתו של שרון עלה אחוז המובטלים ל- 10.4; רמת החיים ירדה ב- % 6.5, שיא שלילי בתולדות המדינה; הצמיחה במשק עומדת על מינוס % 1.8; שכר השכירים נשחק ללא פיצוי; כשליש מהמשפחות השכירות גלשו אל מתחת לקו העוני, השכבות החלשות נפגעו, קצבאות זיקנה קוצצו; סל הבריאות נפרץ ונפגע; השקל פוחת והאינפלציה עלתה והיא עומדת על % 7.7 לשנה; התקציב קוצץ, המשקיעים הזרים ברחו, התיירים לא מגיעים, אפילו קבוצות הכדורגל של ישראל נאלצות לשחק את משחקי הבית בקפריסין ובאיטליה. ומי נהנה מתמיכה גורפת? ראש הממשלה.

סקר שערכה מינה צמח, ואשר הונח על שולחנו של שרון יום אחרי פירוק הממשלה, גילה כי % 65 מהציבור סבורים שהוא ראש ממשלה אמין; % 60 סומכים עליו שינהיג את המדינה בהצלחה; % 66 מעניקים לו ציון טוב או טוב מאוד על תיפקודו כראש ממשלה; % 69 אינם סבורים כי הוא האחראי העיקרי למצב הביטחוני; % 76 סבורים ש"גורמים חיצוניים ונסיבות אחרות" ולא ראש הממשלה הם שאחראים למצב הכלכלי הקשה.

אין ספק, שרון של שנות האלפיים הוא חלומו הרטוב של כל מנהל מסע בחירות בעולם. שום דבר לא דבק בו. משברים כלכליים חולפים מעל לראשו ונוחתים על שר האוצר שלו. משברים חברתיים לא נוגעים בו. האחריות למצב הביטחוני המדורדר מיוחסת ליאסר ערפאת, ואף מחדל ביטחוני או צבאי לא נכרך סביב צווארו. אפילו העיכוב המכוון בבניית גדר הביטחון מחליק ממנו והלאה. מעולם לא היה בישראל בזמן כה גרוע, ראש ממשלה כה אהוד.

איך נוצר הפער הזה בין המציאות הקשה לבין מעמדו של ראש הממשלה? האם הישראלים נפלו קורבן לאחת המניפולציות הגרנדיוזיות ביותר בתולדות פסיכולוגיית ההמונים? איך ייתכן שציבור כל כך רחב שם מבטחו במנהיג שכל תולדותיו רצופות בדם ואש ותמרות עשן, שלא יכול להצביע על שום הישג ממשי, שלא מציע שום תקווה לשינוי? מה יש בשרון מודל 2002 שהופך אותו למקור של ביטחון ואהדה בניגוד לכל הסיכויים? איך הפסיק אריק

שרון להלך אימים והתחיל להלך קסם אפילו על יוסי שריד, יריבו הפוליטי המר ביותר?

הכתבה הזאת יורדת לדפוס לפני הפריימריז בליכוד, כשכל הסקרים מלמדים על ניצחון ודאי לשרון. אבל גם יקרה הבלתי צפוי ושרון יפסיד לנתניהו, עדיין נשארת בעינה השאלה מה סוד קסמו של ראש הממשלה הזה בקרב ציבורים

רחבים שהתנגדו לו בכל ליבם בעבר הלא רחוק.

בינואר 2001, בעיצומה של מערכת הבחירות ברק-שרון, נפגש הנשיא קלינטון עם יאסר ערפאת. סקרי דעת הקהל כבר הראו פער עצום לטובת שרון. הנשיא האמריקאי פנה אל ערפאת ואמר לו: "מיסטר ערפאת, אתה מנהל קמפיין הבחירות הטוב ביותר שפגשתי בימי חיי". עראפת היה מופתע: "אני? איזה קמפיין?" קלינטון ענה: "של שרון נגד ברק".

משקיפים פוליטיים כבר הצביעו על הפרדוקס הזה: ערפאת הוא בן בריתו הפוליטי הגדול של שרון, האיש שמגייס עבורו את תמיכת הציבור הישראלי יותר מכל אדם אחר. במקרה זה, הקלישאה האומרת כי אלמלא ערפאת היה קיים היה צריך להמציא אותו, מדויקת לגמרי. ואמנם, לא מעט מומחים טוענים שהישגו הפוליטי הגדול ביותר של שרון היה הדמוניזציה המופרזת של ערפאת, ההצלחה שלו להפוך את יו"ר הרשות הפלשתינית לנבל הגדול של הסכסוך ולאשם הבלעדי בהתדרדרות המדינית והביטחונית. הוא סיפק לציבור מפלצת. התפישה הזו היתה לנחלת רוב הציבור והתקשורת בישראל והסירה משרון כל אחריות למתרחש. אפילו מרצ, האופוזיציה הראשית לממשלת האחדות, יישרה קו בעניין הזה. כמו שרון קבע גם יוסי שריד כי ערפאת הוא לא פרטנר למו"מ.

מזרחנים כד"ר יורם מיטל טוענים שההתמקדות של שרון באישיות של ערפאת כמחוללת הבלעדית של מעגל הדמים לא משקפת את המציאות, ומתעלמת ממכלול שלם של גורמים המזינים את הסכסוך, ובהם מדיניותה של ישראל. מומחים אחרים - אהוד יערי הוא נציגם הבולט - טוענים שלא היה צורך לעשות דמוניזציה לערפאת. הוא עשה את זה לעצמו. "ערפאת", אומר בכיר במפלגת העבודה, "הוא המשת"פ מספר אחת של שרון. הוא הצליח לנתב את דעת הקהל הישראלית כך שמי שהוא בעד מו"מ לשלום עם הפלשתינאים נחשב לתומך בטרור, ומי שנגד טרור תומך בשרון".

לערפאת היתה עוד תרומה מכרעת להצלחתו של שרון: הוא איפשר לו ליצור מערכת יחסים חמה והדוקה עם הנשיא בוש, נכס אסטרטגי חיוני בדעת הקהל בישראל. הטרור של בן לאדן נכרך עם הטרור של יאסר ערפאת והוליד ברית איתנה בין אמריקה של בוש לישראל של שרון. בהעדר לחץ אמריקאי יכול היה שרון להמשיך ולהוביל את מדיניותו - אין מו"מ תחת אש.

כעשרה ימים לפני הבחירות לראשות הממשלה נשאלו מרואיינים בסקר מדד השלום, בניהולו של פרופ' אפי יער, מי מתאים יותר לקדם תהליך שלום תוך שמירה על אינטרסים לאומיים וביטחוניים של ישראל. היתרון של שרון על ברק היה % 25. זה היה גם הרוב שבו היכה שרון את ברק בבחירות.

על הברית הסמויה בין שרון לערפאת הרחיב גם היועץ האסטרטגי קלמן גייר במסמך שקבע כי "ערפאת מעדיף שמנהיג מהליכוד ולא ממפלגת העבודה יעמוד בראש ממשלת ישראל". הניתוח התבסס על שלושה אירועים בעלי חשיבות אסטרטגית שהתרחשו בזה אחר זה. במאי 2000 החליטה ממשלת ברק על נסיגה חד צדדית מדרום לבנון. חודשיים אחר כך התקיימו שיחות קמפ דייויד. השיחות נכשלו. חודשים אחר כך, ב- 29 בספטמבר, יממה לאחר ששרון ביקר בהר הבית, פרצה האינתיפאדה. לדברי גייר, הגיע ערפאת למסקנה שישיג את מטרותיו המדיניות באמצעות טרור. לשם כך היה צריך לסלק את ברק ולהעלות את הימין הקיצוני לשלטון, כי רק כך יהנה משני העולמות - גם ינהל מלחמת טרור וגם יהנה מאהדה של דעת הקהל העולמית. החישובים של ערפאת לא עלו יפה בגלל הקדמת הבחירות לראשות הממשלה. אבל ההסלמה בטרור ופיגועי ההתאבדות שיחקו לידי שרון.

לעזרתו של שרון נרתמו גם שני האישים הבכירים ביותר של מפלגת העבודה בממשלה הקודמת. ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, הודיע ש"בקמפ דיוויד חשף את פרצופו האמיתי של יאסר ערפאת", ושר החוץ אז שלמה בן עמי בראיון למוסף "הארץ", הצהיר כי "הסכם אוסלו היה מקרה הונאה בקנה מידה היסטורי". זו היתה גרסתם לכישלון קמפ דייויד אבל הציבור הרחב, כולל חלקים נרחבים בשמאל, קיבלו אותה כאמת היסטורית. פרופ' אפי יער אומר ש- % 40 מבוחרי ברק ב- 99' נטשו אותו. כמחצית מהם עברו לתמוך בשרון. "הציבור לא מטומטם", טוען יער. "לקהל הישראלי יש חוכמה קולקטיווית. האכזבה מאוסלו היא שהכריעה את הכף לטובת שרון".

"רוב הציבור אומר לעצמו - מצד אחד, ישראל לא יכולה להיכנס ולחסל מאות או אלפי פלשתינאים. מצד שני, אין היום פרטנר לשלום. כלומר, חוץ מלהכות בהם כל פעם כמה שאפשר, אין בעצם מה לעשות. ואת זה אריק שרון יודע לעשות הכי טוב".

צחוק הגורל. שרון שהוביל ב- 1982 מלחמת ברירה והביא לשבר גדול בעם, מנהל היום בתמיכה רחבה של הציבור מאבק המתואר כמלחמת אין ברירה. אבל הוא למד את השיעור שלו. הוא הבין שהמערכה הנוכחית מחייבת הסכמה לאומית רחבה.

בליל 4 בנובמבר, יום השנה השביעי להירצחו של יצחק רבין, התקיימה בחוות השקמים התייעצות מטה בהולה עקב התפטרות שרי העבודה מהממשלה. בחדר שררה אווירת חירום. היה צורך לקבל החלטות גורליות, ומהר. כל אחד בתורו הירהר בקול, ניתח, הציע הצעות. נידונה אפשרות של הקמת ממשלת ימין בהשתתפות האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן. נותחו היתרונות והחסרונות. שרון הקשיב קשב רב, ואז חתך: "חברים, אני לא הולך להקים ממשלה צרה. אני חייב להעביראת תקציב המדינה. אני הולך לבחירות". למחרת התייצב אצל הנשיא.

לשרון לא היתה ברירה, סיכוייה של ממשלה צרה לשרוד היו אפסיים, אבל הוא ואנשיו הצליחו לקבע את דימויו כתומך בלתי נלאה בממשלת אחדות וכשזו התפרקה - באשמת בנימין בן אליעזר כמובן - כמי שנקט צעד מנהיגותי אמיץ והלך לבחירות.

שרים מקורבים, אנשי מטהו וסוציולוגים פוליטיים מאוחדים בדעה כי ממשלת האחדות היתה הנכס האלקטורלי העיקרי שהיה לשרון - היא איפשרה לו להנהיג את המדינה ללא שום אופוזיציה משמעותית, ניטרלה את רוב הביקורת הציבורית והעניקה לו דימוי מתון ומרכזי. "לעומת ראשי ממשלה שנלחצו ונסחטו על ידי מפלגות קטנות שהיוו את לשון המאזניים בממשלה", אומר יועצו של שרון, איל ארד, "שרון מיצב את עצמו בממשלתו ללשון המאזניים בין בין ימין לשמאל".

כראש ממשלת אחדות, הנהיג שרון מדיניות חסרת תקדים של דלת פתוחה. הקשר שיצר עם כל שרי הממשלה היה ישיר, ללא מתווכים. הוא היה קשוב לצורכי שריו, לא מנוכר ולא מתנשא. הוא נתן לשרי העבודה את התחושה שיש להם אוזן קשבת בלשכה, שמתייחסים אליהם בכבוד. "למנטרה של ממשלת האחדות היה ערך נוסף", אומר בכיר בעבודה, "בתקופה של מצוקה, אנשים רוצים להצטופף יחד. כמו בחדר האטום במלחמת המפרץ. זה מנחם, זה מחמם את הלב. ובהמשך, ההתקבצות הפכה לאידיאולוגיה".

מכל שרי העבודה טיפח שרון את שמעון פרס, הנכס הכי חשוב שלו בממשלה. העובדה שהמדינאי מספר אחת של ישראל, חתן פרס נובל לשלום ודמות מוערכת בעולם, הצטרף לשרון העניקה לו הכשר בינלאומי חסר תקדים. "שרון צריך להודות לפרס על כך שבזכותו ובזכות מעמדו היוקרתי בעולם ישראל לא הוכרזה בשנתיים האחרונות כמדינה מצורעת ושהוא עצמו לא הוכרז כפושע מלחמה", אומר בכיר בעבודה. השרה דליה איציק ליוותה את פרס לאסיפה השנתית של האו"ם בניו יורק. שרון התקשר אליה טלפונית מספר פעמים ביום. איציק אמרה לו שוב ושוב: "אריק, אתה צריך לשלוח כל יום זר פרחים לשמעון על מה שהוא עושה כאן, באו"ם, בשבילך".

שרון מתכוון למחזר את ההצלחה גם להבא. הוא כבר הודיע שאם ייבחר, יציע לעמרם מצנע ללכת איתו לממשלת אחדות לאומית.

שר בכיר המקורב לשרון: "כשבאים להסביר את ההפתעה כביכול, איך אריק פתאום מתקבל בחמימות בשמאל ובתנועת העבודה, כדאי לזכור שזה לא פתאום. וכדאי לזכור מאיפה הוא בא. הוא אף פעם לא בא כימין שהוא אנטי שמאל. העשייה המפא"יניקית היא בעיניו ערך חשוב וחיובי. כשהוא נתקל בשנאת הימין המסורתית לקיבוצים הוא נוהג להגיד: ככה הוקמה המדינה".

מאז נבחר משודרת המפא"יניקיות הזו גם בסגנון מנהיגותו. זהו סגנון נטול מליצה, נטול התלהמות, עם ניחוח שמרני מרגיע, ההיפך הגמור, למשל, מסגנונם של מנחם בגין ובנימין נתניהו. שרון מתאמץ להיראות מרוסן, ממלכתי, שקול, מעל לוויכוחים פוליטיים קטנוניים. ליאור חורב, יועץ אסטרטגי, מציג את הקו: "אין בשרון התלהמות. הוא מפגין איפוק ושיקול דעת. הציבור רוצה לדעת שיש לו על מי לסמוך, ולא לשאול את עצמו יום יום אם טעה כשבחר את ראש הממשלה שלו".

יוסי שריד לא קונה את הדימוי המפא"יניקי של שרון. "הוא אנטי תיזה למפא"יניק. זאב בעור של כבש. החביא את הציפרניים ואת השיניים, זה הכל. השקפת עולמו לא השתנתה, היא כוחנית ודורסנית. שכן לשכן זאב. אבל שרון הבין ששיטתו הישנה לא עובדת לטובתו ועבר לשיטה חדשה - התחמקות מעימותים. כמו מתאגרף בזירה שמרקד כל הזמן מול היריב, ולא נותן לו אף פעם אגרוף. זו טקטיקה ידועה ואני מוכרח להודות שהיא יעילה. אני עולה בכנסת אל הדוכן, תוקף אותו, משפד אותו כמו עוף צלוי, והוא לא עונה. לא מחזיר מהלומות. זאת טקטיקה של 'דיסארמינג'. אתה נמנע בכל מחיר מעימות, ובכך אתה למעשה מנטרל את היריב שלך. שרון הביא לדרגת שכלול חסרת תקדים את שיטת הבריחה מעימותים".

"כן, זה עובד. זה ממצב אותו טוב. הוא המנהיג, למעלה. למטה, ישחקו הנערים לפניו. טקטיקה ישנה נושנה חכמה. מבחינת המציאות האיומה, זה כמובן לא מעלה ולא מוריד. הוא הרי ראש הממשלה הכי גרוע בתולדות המדינה. כישלון היסטרי על פי כל פרמטר אפשרי. אבל אין ספק שמבחינתו האישית, הטקטיקה הזאת עובדת בשבילו היטב. הוא תפס גל נכון".

דוגמאות מתוך ישיבות הממשלה לא חסרות. שמעון פרס נקלע להתכתשות עם אפי איתם שכינה אותו "פושע אוסלו", כינוי שמוציא את פרס מדעתו. פרס השתולל. הזכיר את ההסתה של הימין. הפנה אצבע אל ראש הממשלה. השיחה עלתה לטונים גבוהים. רגע לפני פיצוץ שרון מתערב: "כן, זה נורא. שמעון, אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש. גם לי קראו 'רוצח' לא פעם. מוכרחים להפסיק עם הדברים האלה". פרס מופתע. לפני שהוא מבין מה קורה, הוא כבר מפורק מנשקו. מצד שני, גם איתם מרוצה - ראש הממשלה עשה סימטריה בין ההסתה של הימין להסתה של השמאל. יותר מזה אי אפשר לבקש.

דוגמה אחרת לטקטיקה של שרון סיפק מפגש עם היועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין. שרון ורובישנטיין התווכחו בשאלת העובדים הזרים. שרון חשב שהם נחוצים ושצריך להניח להם לנפשם. רובינשטיין התחיל להתווכח כששמע לפתע הרצאה על פרי הליצ'י. ראש הממשלה שקע לתוך תיאור פיוטי, ארוך מאוד, של הפירות הבשלים, העומדים להתבקע, ואין קוטף. רובינשטיין הקשיב בתמהון. "אתה יודע מה זה ליצ'י?", שאל שרון. רובישנטיין הודה שלא. תוך חמש דקות הונחה על השולחן קערה ובה לי'צי טרי. העימות נשכח. ראש הממשלה, השרים והיועץ ישבו ונגסו בפרי האקזוטי. ההחלטה ששרון רצה התקבלה.

הישיבה הראשונה של ממשלת האחדות הלאומית בראשות שרון נקבעה לשעה תשע בבוקר. בשעה היעודה התייצב ראש הממשלה והתחיל לדבר. השרים נדהמו. רובם היו ניצולי נתניהו או נפגעי ברק, שני מאחרים סדרתיים, והם לא העלו בדעתם אפשרות שישיבה יכולה להתחיל במועד. הפתעה דומה ציפתה גם ליו"ר האופוזיציה יוסי שריד: "לשבחו של שרון אני מוכרח לומר שהוא דייקן. שעה אצלו היא שעה וזה מעיד על יחס. אני דייקן אובססיווי. כשמישהו קובע איתי פגישה ולא מגיע אני רואה בכך הפגנה בלתי נסלחת של חוסר כבוד כלפי".

בהמשך התברר לשרים ששרון מתייצב בזמן גם כשהוא קובע איתם פגישה בארבע עיניים, ולא מניח להם לחכות, ואם קורה משהו בלתי צפוי והוא נאלץ לאחר, הוא דואג שהלשכה תיידע אותם ומתנצל על כך. הוא טורח להשיב לכל שר שפונה אליו. תגובתו בדרך כלל עניינית. שר התחבורה אפרים סנה נוכח בכך כששרון כופף את האוצר והגדיל תקציב לשדרוג מסילת הברזל תל אביב-ירושלים ולהקמת רכבת ראשל"צ-תל אביב. דליה איציק זוקפת לזכות התמיכה של שרון את חוק עידוד הון.

לא היה קל לחברי הממשלה להתגבר על הלם התרבות, אבל תהליך השיקום החל. הם התוודעו לעוד הרגלים של ראש הממשלה החדש שלא נודעו אצל שני קודמיו: הוא נוהג להקשיב למי שמדבר אליו; מפגין אדיבות ונימוס; כששרה נכנסת ללשכתו הוא קם. נוטה לנהל סמול טוק אישי בכל מפגש; מפגין אכפתיות, מגלה עניין אישי בבן שיחו ולא עולב בו; לא צועק. מחזיר טלפונים לשרים שהתקשרו.

אט אט הזדקפה קומתם של השרים. צלקות ברק הגלידו, טראומות ביבי נשכחו. ימים חלפו, שבועות נקפו, וראש הממשלה החדש הוסיף להתייחס אליהם כאל יצורים תבוניים, שותפים ראויים. שרון קטף את הפירות: שרים רגועים ומפויסים, בדרך כלל גם נאמנים. שקט תקשורתי, אפס שערוריות. הוויטרינה של הממשלה נראתה הרמונית להפליא. כשהיחס כל כך טוב ומיטיב, אף אחד לא רץ להסתכסך עם ראש הממשלה בנושאים של מדיניות.

"יש לו", אומר השר ראובן ריבלין, "קוד אישי ללבו של כל אחד מהשרים. הוא משתמש בחוש ההומור המצוין שלו, לעתים גם באופן ציני, ומפרק כל אחד מנשקו בנוסחה יחודית בלעדית".

ביום השבעת הממשלה התייצב שרון בשבעה לזכר אביה של השרה דליה איציק. לא יום שגרתי בלו"ז של ראש הממשלה, אבל הוא נשאר איתה ועם משפחתה עד אחרי חצות. דיבר עם אמה, עם האחים שלה, אכל, התעניין בכולם, ביקש לשמוע עוד ועוד ספורים על האב שנפטר. אתם משפחה מרתקת, הוא אמר להם. איציק הוקסמה ונשבתה. לשרים בליכוד אמרה לא פעם שמבחינתה העבודה לצד אריק שרון היא "חוויה מתקנת" אחרי טראומת ברק.

במקרים מסוימים ההומור סרקסטי יותר והציניות של שרון נחשפת. "שלא תהיה טעות, הוא יודע גם להתאכזר אל אנשים", אומר שר מהעבודה. "הוא חכם על חלשים, והוא יודע בדיוק עם מי להתעסק ועם מי לא. עם לימור לבנת, למשל, אף פעם לא ייתפס מתלוצץ על חשבונה".

רענן כהן, לדוגמה, האריך בדברים בישיבה. השרים התפנו לעיסוקיהם. שרון נזף בהם: "אה, חברים, באמת. במקום לרשום את הדברים אתם יושבים ומפטפטים!". הקירות רעדו מרוב צחוק. את מאיר שטרית שידוע כנוסע המתמיד לחו"ל, מקבל שרון תמיד בקריאת הפתעה: מה, אתה כאן?" או "מה, כבר הגעת?" במהלך ישיבה אחת שרון יכול לחזור על כך פעמיים, שלוש, כמספר הפעמים ששטרית מנסה להגיד משהו.

אבל הדוגמה המושלמת ליחס שמרעיף שרון על יריביו היא מערכת היחסים שטיפח עם יוסי שריד. קשה להאמין, אבל כיום שריד מעדיף את שרון על נתניהו ואפילו על פני ברק. "לשרון יש מזל עם הקודמים שלו", אומר שריד. "עם שניים כאלה לפני, גם אני היום הייתי ראש ממשלה. הם הביאו תזזית למדינה. ויברציות לא נעימות. הייתי נורא עצבני בתקופה של השניים האלה. לא ישנתי טוב בלילות. הם גם דיברו בלי סוף. אף אחד לא רוצה שראש ממשלה ידבר כל כך הרבה. שיילך לעבוד קצת. לכן אני אומר, שרון, יש לו מזל גדול עם הקודמים. הוא הביא נינוחות, רגיעה, מול שני המוטרפים האלה. הציבור נושם לרווחה".

האיבה הידועה של שריד לשרון הסתיימה זמן קצר לאחר היבחרו של שרון לראשות הממשלה ב- 5 בפברואר 2001. כשהממשלה הושבעה היה שריד לראש האופוזיציה. מעתה, חייבו אותו הסדר והנוהל הפרלמנטרי לקיים מפגשים קבועים עם ראש הממשלה. אם לפגישה הראשונה הלך כמי שכפאו שד, לפגישות שבאו אחריה כבר נעתר בשמחה וברצון. "תראה, יוסי, על פי החוק אנחנו צריכים להיפגש פעם אחת בחודש. מה דעתך שנפר יחד את החוק וניפגש בתדירות גבוהה יותר?" שאל שרון. ראש מרצ לא עמד בפיתוי. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.

מה קורה במפגשים האלה? שריד: "אני אגיד לכם מה לא קורה - אני לא נואם לו על השטחים והוא לא נותן לי הרצאות על ההתנחלויות. בזה אין לנו הרבה מה לחדש אחד לשני. אנחנו גם לא יושבים וממררים יחד בבכי על המצב. מה נעשה, נמרוט איש איש את מעט שערות ראשו שנותרו?"

"יושבים, אוכלים, שותים, מספרים בדיחות. מרכלים". לראש הממשלה יש חוש הומור משובח. גם אני, נדמה לי שאמרו עלי פעם אחת שיש לי חוש הומור לא רע. ואגב, על פי רוב אין ביננו חילוקי דעות מהותיים בהערכות שלנו את השרים ובעלי התפקידים השונים".

"מה אתם חושבים, שלדבר עם שרון על פואד או ביבי או פרס זה משעמם?"

"לא. יש הבחנה ברורה בין התפקוד המהותי לחברתי. מעולם לא נמנעתי מלעשות שימוש בביטוי חריף כלפיו בגלל הפגישות החביבות האלה".

"אז הוא כבר היה שומע ממני. הייתי מקים מהומת אלוהים".

"זה לא נכון. כשיש נושא רציני לדון עליו אז דנים. אני מדבר איתו על עניין העובדים הזרים, אני מדבר איתו על תגבור הומניטרי בשטחים. על נושאים ביטחוניים חשובים".

" הוא פתח לפני הכל. הוא מאוד סומך עלי".

"לא צריך להגזים. נא לא להיסחף. בסך הכל מדובר בשיחות אישיות. ראש הממשלה מעריך את העובדה ששום דבר ממה שהוא מספר לי בארבע עיניים לא מודלף באותו יום, גם לא למחרת, וגם לא כעבור שבוע. ושום דבר מזה לא שינה את דעתי העקרונית לגביו ולגבי כהונתו".

שרון היה נהדר לעצמו, ואיום ונורא למדינת ישראל".

*

ובכל זאת. גם אריאל שרון אינו מחוסן מפני תעתועי המציאות הישראלית. הקערה יכולה להתהפך על פיה בן רגע. רמז לכך ניתן רק לאחרונה בנסיקתו המטאורית של של עמרם מצנע. לא נדרשו יותר מחודשים ספורים כדי שמועמד אלמוני יחסית יחולל מפנה בתודעה של מצביעי מפלגת העבודה. כל מה שנדרש היה שיקום מישהו שידבר באומץ לב, בקול צלול ויביא מסר חד ובהיר של תקווה. האופציה של חידוש המו"מ לשלום עם יאסר ערפאת במקביל למלחמה המתנהלת, שדומה היה כי פסה מן העולם, חזרה להיות רלוונטית.

זוהי כנראה המסקנה המשמעותית ביותר שנובעת ממכלול סקרי דעת הקהל: הציבור הישראלי אכן אומר כרגע שכאשר מתנהלת מתקפת טרור קשה נגד ישראל, טוב שאחד כמו אריק שרון ינהל את העסק. אבל רק באופן זמני. משום שהציבור הישראלי לא מוכן לוותר על אופציית השלום. נחישותו של מצנע, אם תימשך, תציב בפני שרון אתגר מנהיגותי חדש. עד כה לא ניצב מולו אף אופוזיציונר רציני, שמציע אלטרנטיווה מדינית ממשית. ייתכן שדווקא מצנע יכריח את שרון לצאת מהארון ולהגיד מי הוא באמת ומה תוכניתו המדינית. ואז הציבור יוכל לשפוט אותו לפי דרכו ולא לפי דימויו.

כפר רעות-סדאקה
מאמרים
פעולות למען שלום
דף בית - עברית
Home