המאבק נגד טרור המתאבדים איננו רק מאבק להגנה על חיינו. הוא גם מאבק נגד מלגלג רשע מוחלט - השולל לחלוטין את ערך חיי אדם - ומאבק בעד כבוד האדם באשר הוא אדם.

כבוד האדם הוא קודם כל צורך אנושי עמוק של כל אדם בכל חברה, שיכירו בערכו כאדם, שלא יפגעו בו ולא ישפילו אותו. הוא גם ערך מוביל ביהדות. לדברי הרב הראשי אליהו בקשי דורון, שמירה על כבוד האדם היא המצווה החשובה מכל המצוות שכן כל הפוגע בכבוד האדם פוגע בכבוד מי שברא אותו בצלמו. כך גם נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, קובע, שחוק יסוד:כבוד האדם וחירותו הוא חוק מוביל המשלב את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הקושי העצום שעמו על ישראל להתמודד הוא, שעדיין אנו רחוקים מלהיות מדינת כבוד האדם. כמיליון ישראלים חיים במשפחות שבהן גברים אלימים כלפי נשים. שיעור האלימות בין בני נוער עולה משנה לשנה, וישראל במדינות המובילות בתחום. מספר ההרוגים בתאונות הדרכים במשך שנות המדינה - יותר מעשרים אלף - עולה על מספר ההרוגים בכל המלחמות ובפיגועי הטרור. עולים מרוסיה ומאתיופיה מתלוננים על יחס משפיל מילידי הארץ.

כרבע מהישראלים חיים בתנאי מצוקה והשפלה, מתחת לקו העוני. מאות אלפי עובדים זרים חיים בישראל בתנאי עבדות והשפלה. וזה שלושים וחמש שנה התנסותם של רוב הפלשתינאים בשטחים היתה ועודנה של השפלה בידי ישראלים. ראש השב"כ לשעבר עמי אילון ואישים פלשתינאים חוזרים ומעידים על כך, שההשפלה היתה ועודנה סיבה עיקרית לאינתיפאדה - השפלה במחסומים, בדרכים ובבתים.

לכל אלה יש גם ביטוי בסקרי דעת קהל, המאשרים שלדעת רוב הישראלים התכונות הבולטות בינינו הן גסות רוח, חוצפה, שחצנות, קולניות וחוסר סובלנות. ודאי שיש רבבות רבות של ישראלים היודעים לכבד את זולתם ולעשות לטובת זולתם. ישראל אינה סדום, אך גם איננה מדינת כבוד האדם באשר הוא אדם.

הטרגדיה הישראלית היא, שברמה הממלכתית אין מחויבות מעשית לקידום כבוד האדם כערך מוביל למדינה. אמנם בקווי היסוד של הממשלה מופיע כבוד האדם בשישה סעיפים; אך כשנשאל שר בכיר אם עולה מכך שיש איזו מחויבות ממלכתית לעשייה בתחום כבוד האדם, השיב בחיוך: מי שכותב את קווי היסוד זה לא מי שמחויב לעשייה.

השאלה הקשה לעתיד המדינה היא, האם מדינת העם היהודי שאיננה מדינת כבוד האדם אינה סותרת בכך את עצם יהדותה. מי מאתנו שמע אי פעם מנהיגים, מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, שכבוד האדם הוא ערך מוביל במשנתם? נראה שלרובם, אם כי לא לכולם, הערך המוביל הוא ציניות, ומושג כבוד האדם לרוב מעורר אצלם חיוך מלגלג.

מערכת החינוך שואפת זה שנים לצמצם את האלימות בין תלמידים, אך עד היום לא מצאה דרך לשלב התנהגות חיובית מכבדת אדם עם שלילת אלימות. בצה"ל ישבה ועדה במשך שנה לגבש תוכנית לכבוד האדם, אך עד היום לא ברור אם צה"ל אכן אימץ את המלצותיה.

אנו נותרים איפוא עם שאלה בלא מענה: האם יהיו למדינת ישראל בשנים הבאות מנהיגים לכבוד האדם? לא כסיסמה, אלא כמחויבות אישית עמוקה לתהליך אנושי הדדי, שיחולל תמורה קודם כל בינינו לבין עצמנו בתוך החברה הישראלית, אך גם בינינו לבין שכנינו?