במזרח ירושלים היה אפשר לחוש בסוף השבוע שעבר באווירה המיוחדת של חודש הצום המתקרב. מספר המתפללים באל-אקצה ביום שישי היה גדול מהרגיל. בשבת גדשו המונים את השווקים והרחובות שמסביב לשער שכם. חלקם באו מהגליל ומהנגב וניצלו את השעות שלפני התפילה באל-אקצה ואחריה לערוך קניות במאות דוכני המזון, הסידקית והלבוש שברחוב הסולטן סולימאן וסביבותיו. מוסלמי שידו משגת מרים עכשיו את תרומת החג (פטרת רמדאן) למען הנזקקים. יש שתורמים לקופות הצדקה הרשמיות של הוואקף האיסלאמי, ויש התורמים באופן פרטי.

הנושא המדיני שמדובר בו לקראת הרמדאן הוא, האם תתקוף אמריקה את עיראק בחודש הצום. לפני שנה בחודש הרמדאן תקפו האמריקאים את אפגניסטן, ודוברים מוסלמים אמרו אז שזאת התגרות מכוונת. סמוך לשער האריות קיימו ביום שישי כמה מפקידי הוואקף שביתת שבת במחאה על כך שמשטרת ישראל אוסרת עליהם להיכנס לאל-אקצה. אחד מהם סיפר, שהמשטרה גם מונעת מהם עכשיו להכניס חומרי בניין לרחבת המסגדים, ולכן החליטו להתחיל בעבודות שיקום של בית הקברות המוסלמי שליד השער. לקראת הרמדאן החליטו ערפאת ואנשיו להתיר מחדש את הופעת הביטאון המוסלמי בעזה "אל-רסאלה" (המקורב לחמאס), שהופעתו נאסרה לפני כשנה.

הציבור המוסלמי הפלשתיני אדוק באמונתו כיום הרבה יותר לעומת שנים קודמות. התופעה מוכרת: הגופים האיסלאמיים בגדה ובעזה, כמו התנועה האיסלאמית בישראל, נמצאים כיום בשיא פריחתם. הדבר בולט בהשוואה לשנות ה- 70 וה- 80. אין זה מקרה, שב-20 השנים מאז כיבוש השטחים ועד פרוץ האינתיפאדה ב- 1987 לא היו כמעט בארץ התנגשויות דמים על רקע דתי. ההתנכלויות הרבות שהיו אז למסגד אל-אקצה לא גרמו לתבערה כמו זו של היום. ב- 1969 שרף צעיר אוסטרלי את המסגד. אחר כך נחשפו כוונות של מחתרות יהודיות לפוצץ את כיפת הסלע. אבל מדינת ישראל אז לא נלחמה בקנאים איסלאמים, אלא באש"ף החילוני, על פלגיו המרקסיסטיים. ישראל והמוסלמים האדוקים כמו עמדו אז בחזית אחת מול אויב משותף: לאומי-חילוני.

יש אולי סמליות רבה בעובדה, שעימות הדמים הראשון באל-אקצה התרחש דווקא באוקטובר 1990, עם תחילתה של תקופה חדשה אחרי התמוטטות ברית המועצות והשבר הגדול של תנועות השמאל. 18 מתפללים נהרגו אז באש שוטרים ישראלים. עימות הדמים הזה הוליד את תופעת הסכינאות - כמו שהטבח שעשה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בפברואר 1994 הוליד את תופעת המתאבדים. כיום, אפילו מתאבדים שאינם קשורים לקנאי האיסלאם הצטלמו לפני מותם עם הסרט הירוק והקוראן, כאשר ברקע גדל כל הזמן מספר חכמי הדת הנותנים אישור הלכתי לתופעה.

תמיד היה מרכיב דתי לסכסוך היהודי-הערבי בארץ, אבל עכשיו הוא נהפך לדומיננטי יותר כאשר גם בציבור היהודי משקלם וכוחם של הדתיים גדל מאוד. מעולם לא מילאה הדת תפקיד כה שלילי ביחסי שתי הקהילות היריבות.