המראיין ביקש לדעת עוד ועוד פרטים על המפגש שהתקיים בקהיר בין משלחות חמאס לפתח. "האם התבקשתם להפסיק את פעולות ההתאבדות?" שאל. "לא, לא התבקשנו והנושא נידון רק ברפרוף", ענה משעל. "כלומר, תמשיכו בפעולות ההתאבדות?" הקשה המראיין. "נמשיך בכל האמצעים שיעמדו לרשותנו", היתה התשובה. "גם בתוך גבולות 48'", המשיך המראיין. "כבר אמרתי לך אחי אברהים, אין הבדל בין 48' ל- 67'. קודם כל עלינו לסלק את הכיבוש הציוני ונשמח להקים מדינה בכל חלק שישוחרר מן האדמות הכבושות", אמר משעל.

מי שהתרשם מהמסמך "הסודי" שהתגלגל לידי צה"ל בפשיטה על בסיס המודיעין המסכל בעזה, יכול היה לשמוע את רוב תוכנו, בצורה גלויה ורגועה, מפיו של חאלד משעל, כמה ימים לפני הפרסום.

משעל, יליד 1956, הוא פיסיקאי בעל תואר ראשון מאוניברסיטת כוויית. עד תחילת מלחמת המפרץ בתחילת שנות ה- 90 הוא התגורר בכוויית, שאליה יצא מכפרו שבאזור רמאללה בשנת 1967 לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר יסודי. כאשר גירשה כוויית את הפלשתינאים משטחה - בעקבות תמיכתם בכיבוש העיראקי - חזרו משעל ומשפחתו, שכוללת שבעה ילדים, לירדן. לגדולה הוא הגיע לאחר ניסיון הנפל של סוכני המוסד להתנקש בחייו, ב- 1997, ניסיון שאחריו ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו, נאלץ לשחרר את השייח אחמד יאסין מן הכלא. בשנת 2000 משעל וארבעה מנהיגי חמאס נוספים גורשו מירדן לקטאר, שהסכימה לקבלם באורח זמני. משעל לא חזר מאז לירדן והוא מעביר את זמנו בין סוריה, לבנון ואיראן.

את השיחות בין ארגונו לבין הפתח, שהתקיימו בקהיר, הוא נטש אחרי שהסתבר לו שיאסר ערפאת אינו מוכן לשגר אליהן נציג מדרג זהה לשלו. תחילה דובר על כך שאבו מאזן ישתתף בשיחות, אבל ערפאת הטיל וטו. לשיחות נשלחו מוחמד ראשיד - איש הכספים לשעבר של ערפאת שימונה על ידו לטפל במשימות מיוחדות - וחבר הקבינט זכריא אלארא.

השניים לא הוסמכו להגיע להסכם כלשהו אלא רק להציג את עמדות פתח כי יש להשיג הפסקת אש חלקית, כלומר לא לבצע פיגועים בישראל לתקופה מוסכמת. המצרים, שלא רק אירחו את השיחות אלא תרמו רבות לייזומן, ונציגי האיחוד האירופי, שהיו השושבינים, שאפו להשיג שנה של שביתת נשק. פתח היה מוכן לתקופה של שלושה חודשים, כלומר עד אחרי הבחירות בישראל. נציג חמאס, מוסא אבו מרזוק, סגנו של חאלד משעל, דחה כל הצעה להפסקת אש.

היחסים בין פתח לחמאס - מאז הקמתו של הארגון, בסוף שנות ה- 80 - דומים ליחסים שבין שני חפצים חשודים. ההבדלים האידיאולוגיים בין אש"ף לחמאס התקבעו באמנת חמאס, שפורסמה באוגוסט 1988 ולפיה: "עם כל הערכתנו לארגון לשחרור פלשתין... ובלי לזלזל בתפקיד שמילא בסכסוך הערבי-הישראלי, איננו יכולים להמיר את דת האיסלאם של פלשתין ולאמץ את האידיאולוגיה החילונית... ביום שיקבל אש"ף את האיסלאם כאורח חיים נהיה אנחנו חייליו ונשמש דלק לאשו אשר תשרוף את האויבים. עד שזה יקרה... עמדתה של תנועת ההתנגדות האיסלאמית כלפי אש"ף היא עמדת הבן כלפי אביו, האח כלפי אחיו והקרוב כלפי קרובו".

המחלוקת האידיאולוגית הזאת באה לידי ביטוי גם באורח מבצעי. דובר חמאס בירדן, אברהים רושה, פירסם בשנת 1998 מאמר ובו קבל שלחציהם של ישראל ושל כוחות הביטחון המסכל של הרשות הפלשתינית מנעו פיגועים רבים שביקש חמאס לבצע כנקמה על הריגת האחים עוודאללה ועל ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל. "הרשות הפלשתינית יודעת כל פרט והם ששמו ידיהם על בית החרושת לייצור חומרי נפץ בבית סאחור, בשכם ובחברון", כתב רושה.

את תקופת השקט בימי נתניהו ייחסו מנהיגי חמאס "לנסיבות בשטח אשר מקשות על ביצוע פעולות", כדברי מוסא אבו מרזוק בשנת 1998, ולא לשינוי באידיאולוגיה. הנסיבות הללו יוחסו גם ללחץ של גורמי הביטחון הישראליים, אך במיוחד לכוחות הביטחון הפלשתיניים אשר "ביקשו ככל הנראה לפייס את דעתה של ישראל ושל ארה"ב", כך מרזוק.

היריבות בין שתי האידיאולוגיות תורגמה גם ליריבות בשיטות הפעולה בתקופת האינתיפאדה הנוכחית. חודשים ספורים אחרי סדרת פיגועי התאבדות של חמאס, הצטרף גם התנזים לביצוע פעולות דומות. בכיר פלשתינאי ברשות הסביר ל"הארץ" כי הדמיון בשיטות הפעולה לא נבע רק מ"הצלחת" פיגועי ההתאבדות, אלא גם כדי למנוע מחמאס "לגרוף את כל הקופה", אמר. "נראה שהתנזים לא רצה ליצור מצב שידמה למה שאירע בלבנון - שם ארגון חיזבאללה ולא ממשלת לבנון הוא שנהפך לגיבור היום והמנצח הגדול על צה"ל. היה גם חשש שחמאס עם מתאבדיו יהפכו את האינתיפאדה למלחמת קודש דתית וישמטו כל אפשרות להבהיר את ההבדל בין האידיאולוגיה הלאומית של פתח, שלפיה המלחמה נועדה לסלק את הכיבוש אל קווי 67', לבין האידיאולוגיה הדתית של חמאס, שמבקשת לסלק את הכיבוש מכל חלקיה של מדינת ישראל אך גם להפוך את פלשתין למדינת הלכה".

במאי 2002, כאשר ערפאת יצא בנאום לאומה בעקבות הפיגוע במועדון בראשון לציון, והכריז בו על כוונתו לבצע רפורמות, הוא הצליח גם להכעיס את חמאס. ערפאת קרא אז להחרים את כל מי שפוגע באזרחים חפים מפשע, "אשר גורמים נזק לעניין הפלשתיני". דובריו יצאו אז בקריאות גינוי נגד הנהגת "חמאס-פנים" ו"חמאס-חוץ", בטענה כי הם עושים הכל "כדי להרוס את הרשות הפלשתינית".

היה לקריאה הזאת גם רקע פנימי. ימים ספורים קודם לנאומו של ערפאת קרא חאלד משעל לעם הפלשתיני לסלק את הרשות הפלשתינית מהשלטון ומן השטחים. א-טייב עבד אל-רחים, עוזרו של ערפאת, השווה אז את חמאס לימין הקיצוני בישראל, שגם הוא מבקש לסלק את ערפאת, ואמר כי ל"חמאס יש אג'נדה משלו שמטרתה להפוך אותו לנציג הבלעדי של הפלשתינאים".

ביטוי לכך אפשר למצוא במאמר שכתב אחד מראשי חמאס, עזאת אל-רשק, אחרי שהשיחות הסתיימו. "עמדתה של הרשות הפלשתינית היתה ברורה כאשר ביקשה להפסיק את פעולות ההתנגדות בגבולות 48' או 67'", הוא כתב. "הרשות אימצה את שיטת המו"מ עם ישראל ועדיין עומדת על כך, למרות ההרס שהמו"מ הזה הביא על העם הפלשתיני, למרות השחצנות של שרון והתוקפנות נגד עמנו. למרות אלה, הרשות אינה רואה כל דרך להחזיר לעצמה את מעמדה ואת כבודה אלא באמצעות המו"מ ובקבלת כל יוזמה שמוצעת לעם הפלשתיני, תהיה משפילה ככל שתהיה... הרשות רוצה לגרור את חמאס אל משבצת המו"מ ולהפסיק את ההתנגדות, כדי להוכיח שהיא מסוגלת להבטיח את הביטחון ליישות הציונית. היא נמלטת אל סגנון המו"מ עם חמאס אחרי שלא הצליחה להפסיק את פעולת ההתנגדות בכוח".

אחרי שיחות קהיר, הנהגת חמאס-חוץ (ישראל לא הרשתה לנציגי חמאס-פנים להשתתף בשיחות) אימצה קו הסברה אחיד, שלפיו לא הושגו שום הסכמות שנוגעות להפסקת הפיגועים ולא היה גם מקום לדון בכך. "הרי גם אנשי הרשות מבצעים פיגועי התאבדות ופיגועים בתוך ישראל, כלומר גם אצלם חלוקות הדעות", אמר מוסא אבו מרזוק בראיון ל"קודס פרס", סוכנות הידיעות הפלשתינית. ההישג החשוב של השיחות מבחינת אבו מרזוק - לעומת השיחות הקודמות שהתקיימו בין שני הארגונים - הוא שהפעם "הן נוהלו בנושאים כלליים ולא בעניינים ספציפיים. הפעם אנחנו הולכים יד ביד עם פתח בנתיב ההתנגדות". אבו מרזוק גילה שגם האמריקאים ניהלו שלוש פעמים שיחות עם חמאס מאז 11 בספטמבר 2001, "אבל בכל פעם היו אלה האמריקאים שהפסיקו את השיחות".

אבו מרזוק התאמץ להציג את שני הארגונים כבעלי מעמד שווה וסדר יום זהה. מבחינת חמאס עצם קיום השיחות בין שני הארגונים כשווים אל שווים הופך את חמאס למייצג לגיטימי של הפלשתינאים. ראיה לכך מוצא אבו מרזוק בחסות שמצרים העניקה לשיחות.

איש הרשות הפלשתינית, שהתבקש להגיב על דבריו של אבו מרזוק, חולק על הפרשנות הזאת. "חמאס לא קיבלה מעמד שווה לזה של פתח ואיננה יכולה לטעון למעמד כזה", אמר. "הכוונה שלנו היתה ליצור אחדות לאומית שתאפשר להמשיך את המו"מ המדיני. אנחנו מוכנים לתת מקום מכובד לחמאס בממשלה פלשתינית, אבל הם צריכים להיות מודעים לפרמטרים של המו"מ ולתנאי לפיו יש להפסיק את פעולות ההתנגדות נגד ישראל לפחות בתוך שטחה. הבדלי הגישות שלנו לא ייושבו, גם לא בוועדה הקבועה שהוקמה כדי לנהל את השיח בין הארגונים. לנו ברור שאחרי שתקום מדינה פלשתינית תצטרך הרשות להתמודד עם תנועת חמאס בדרכים פוליטיות או בכל דרך אחרת".

חמאס סבור שהרשות, ובמיוחד חולשתו של ערפאת, אינם מקנים לפתח עמדת מיקוח. סבורים שם כי חמאס הוא שיקבע את סדר היום גם בעתיד, כאשר אין שום תוכנית מדינית באופק ולפי התחזית בארגון צפוי שלטון ימני בישראל. חמאס, שחרת באמנתו את יחסי הכוח בינו לבין אש"ף כ"יחסי בן לאביו", יכול להמשיך לדבוק במטאפורה. אלא שהפעם הוא חש עצמו בתפקיד האב.