התושבים מכנים אותם עבריינים, כלומניקים, ילדים נבערים ורברבנים שמשחקים במלחמה. מזלזלים בהם, פוחדים מהם, אבל גם מארחים אותם ברצון. אז איך מצליחים הצעירים הללו - חברי גדודי חללי אל-אקצא - לכפות סדר יום על הפתח ועל הציבור הפלשתיני כולו? ראיון עם פעילים מרכזיים בהתארגנות של טול-כרםבמשך חמישה ימים "נתפס" ק' שלוש פעמים כשהוא מוחה דמעות מעיניו. פעם אחת כשסיפר על בנו הבכור ששלח ללמוד בחו"ל, כדי להרחיקו מכל מעורבות אפשרית ב"ניסיונות חסרי תוחלת", כהגדרתו, לפעול נגד הכיבוש הישראלי - ליידות בקבוקי תבערה על טנק מרכבה או להתפוצץ, כמו אחד מחבריו, כשהוא מטמין מטען נפץ תוצרת בית בשולי הכביש ההרוס. פעם שנייה עלו בעיניו דמעות כשסיפר על מפעלו המושבת, שתקוע בין חסימת עפר אחת גבוהה לבין שער הברזל הצפוני של טול כרם, הנעול, שהופך את העיר - יחד עם שער הברזל הדרומי הנעול - למובלעת מנותקת משאר העולם ומשאר מובלעות הגדה.

ופעם שלישית, כשנתקל באדם צנום וקטן קומה, שנכנס בפנים מושפלות לחדר במשרד הרווחה הפלשתיני. היה זה אביו של עומר סובוח, שהיה פעיל ב"גדודי אבו עלי", על שם אבו עלי מוסטפה מזכ"ל החזית העממית, שישראל התנקשה בחייו באוגוסט 2001. כשלושה שבועות אחרי ההתנקשות, כשהזרוע הצבאית של החזית העממית רק אימצה את השם "גדודי אבו עלי" - נסע הבן עם כמה מעמיתיו במכונית שליוותה את ראש "גדודי חללי אל אקצא" בטול כרם, ראאד כרמי, שנסע במכונית אחרת. טיל שנועד לפגוע בכרמי פגע במכונית שבה נסע סובוח. אולי הוא היה כבר מבוקש, אבל זוטר מכדי שהטיל יפגע בו בכוונה. עוד שניים מאחיו עצורים, ואח שלישי - מבוקש. ק' הציג את עצמו לפני האב והביע השתתפות בצערו על אובדנו. בני הגדול, אמר לו, תמיד שיחק עם בניך. קשה היה לו להתבונן בפניו האפורות של אבו עומר, שסיפרו לו את הכל: השכול, הגעגועים, הדאגה לבנים האחרים, המצוקה הכלכלית. ק' יצא בחופזה לרחוב. הוא לא היה יכול להסתיר את בכיו.

אחר כך, כשקצת הגיח מהשתיקה שלו, ק' - לשעבר פעיל של החזית העממית - העיר על "גדודי אבו עלי" שאין הבדל ביניהם לבין "גדודי חללי אל אקצא": "זרועות צבאיות" שלא משנות כלום, ילדים חצי נבערים שנדחפו לשחק גיבורים ולוחמים ומנהיגים.

רבים - בייחוד בני דורו של ק', שהיו כבר אנשים בוגרים באינתיפאדה הראשונה - שותפים לפסק הדין הלא מחמיא הזה, אבל הוא לא ניתן ולא נאמר בראש חוצות. האם הם מטילים אימה על האנשים, ולכן הביקורת כלפיהם היא חשאית? באחד מהבקרים בחודש שעבר קשה היה להבחין ב"אימה" אצל האנשים שאירחו את אנשי הגדודים לשעה קלה, לצורך ראיון עיתונאי. לא אימה מהם, ולא פחד מהסיכונים הביטחוניים שכרוכים באירוחם. כשני תריסרים של חברים ב"גדודי חללי אל אקצא" חיים בטול כרם - שצה"ל שולט בה מבפנים ומסביב - בתנאים של חצי מחתרת, ולנים בבתים לא-להם: בכמה שכונות ובמחנות הפליטים של העיר אנשים מארחים אותם ברצון, ובכך מסתכנים כאילו היה הסיכון מובן מאליו, תופעת טבע שאין עליה עוררין.

67' ארבעה מהם, בני 26-21 המבוקשים על ידי כוחות הביטחון הישראליים, השתתפו בשיחה. הבוגר שבהם היה בן 11 כשפרצה האינתיפאדה הראשונה. עיקר רישומה על ילדי הדור הזה היה השיבוש המוחלט של הלימודים בבתי הספר. עם הקמת הרשות לא נעשה כל ניסיון לפצות על שנות הלימוד האבודות בהשלמת השכלה לכל בני הנוער. במקום זה גויסו צעירים, בייחוד אוהדי הפתח, למנגנוני הביטחון השונים או נזרקו לשוק העבודה בישראל או לשוק האבטלה בגדה. כמו כל דור הילדים של האינתיפאדה הראשונה, הם גדלו בצלו של דיכוי ההתקוממות ההיא: ימי עוצר ממושכים, מוות יום-יומי, מעצרים שרוקנו שכונות שלמות מהגברים בהן, שביתות כלליות ששיתקו את מה שנותר מהחיים, רצח משתפי פעולה, ולאט - ההבטחות לשינוי קרב, למו"מ, לאוטונומיה, לעצמאות, לפרנסה.

לשניים מהארבעה היה טלפון נייד, שאותו הם לא מכבים. פעילי פתח אומרים שבחדרי החקירות של השב"כ מתברר שחלק ניכר מהחומר המפליל לוקט באמצעות ציתות לשיחות הטלפון. חובבנות רשלנית, אומרים בני הדור שלא ידע את הפלאפון בתקופת המחתרת שלהם לפני 15 שנה. אבל הארבעה מבטיחים שהם מחליפים מספרים או מכשיר כל יום.

היוזמה להקים את "גדודי חללי אל אקצא" התגבשה בשיחות טלפון עם חברי פתח בכל הערים. לא כציות להוראה ריכוזית, מגבוה. גרסה נפוצה היא שבשכם נוסדה הזרוע הצבאית הזאת של הפתח. אבל הארבעה טוענים בגאווה שראשיתה, בסיסה, בטול כרם. מתי בדיוק נוסדה, הם לא זוכרים. ימים או שבועות ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה. "כשראינו שהישראלים הורגים כל כך הרבה ילדים, בהפגנות", אומר אחד מהם, הוחלט לעבור למסלול השימוש בנשק. ניכר בו שהוא הרבה לדבר עם עיתונאים, ובייחוד מול מצלמות טלוויזיה. הוא עונה במשפטים השגורים, בעלי הנימה הממלכתית שכל דוברי הפתח אימצו: "המטרה המקורית, הקבועה, היתה להתנגד לכיבוש בשטחי 1967, אין לנו מה לעשות בשטחי 1948"; "ודווקא יש לנו חברים יהודים", מהתקופה שעבדו בנתניה או בסביבה.

כשהם מתבקשים לציין פעולה מזוינת אחת שלדעתם היתה "המוצלחת ביותר", הם מתקשים להיזכר. לדעתם חוליות "חללי אל אקצא" בטול כרם אחראיות להריגתם של כ- 15 מתנחלים. הם לא הזכירו מרצונם את שני המסעדנים הישראלים שנרצחו בטול כרם ב- 23 בינואר 2001. כנשאלו הם מציינים את העילה לאותו רצח: נקמה על ההתנקשות בחיי מזכ"ל הפתח בטול כרם, ד"ר ת'אבת ת'אבת, ב-31 בדצמבר 2000. פעילי פתח בעיר מדגישים שהריגתו בעת שיצא מביתו לעבודתו כרופא, בידי כיתת יורים ישראלים שהסתתרה במשאית, נתנה את הדחיפה העיקרית להתארגנות הצבאית בעיר. כלומר, הם אומרים, אם צה"ל התכוון לחבל בהתארגנות באמצעות החיסול, הוא השיג את ההיפך. "בתחילה", סיפר אחד, "ידענו בקושי להשתמש באקדח; כיום", התרברב, "אנחנו מיטיבים לירות ברובה צלפים".

תהליך ההקמה של הזרוע הצבאית של הפתח לא היה מאורגן ומחושב, הם מודים. "לו היה מאורגן, היינו מצליחים לפגוע יותר בכיבוש", אמר אחד מהם, ובכך הסגיר את חולשתם העיקרית. "לא חשבנו מה יקרה. לא חשבנו לעומק איך הדברים יתפתחו". הפעילים הפוליטיים בפתח, שהתבוננו איך חבורת הצעירים מתחילה להתגבש כ"זרוע צבאית" בלי שקיבלה הוראה מלמעלה, אכן התרשמו שהם בנו על עימות של חודשיים-שלושה, לא יותר.

בתחילה, אמר אחד מהארבעה, "לכל אזור שבו פעלו גדודי חללי אל אקצא היתה מדיניות משלו". עכשיו, לטענתם, ארגונם מבוסס על מדיניות ריכוזית ועל תיאום. כדי למנוע, למשל, את התופעה המבלבלת של כרוזים פרטיים כביכול מטעם גדודי אל אקצא, שיוצאים אחת לכמה ימים ואינם משקפים את עמדת הארגון, הוחלט על אחראי אחד בגדה שרק הוא מוסמך להוציא כרוזים. כרוז מיוחד הזהיר לפני כחודש מפני הפצת כרוזים בחתימת הזרוע הצבאית הזאת, אך שלא מטעמה. העדר הריכוזיות והעדרה של כתובת אחת ברורה בתהליך קבלת ההחלטות בפתח עודד אנשים פרטייים לצאת בכרוזים משלהם, כביכול מטעם התנועה - כמו באיומים על אדם זה או אחר (למשל, השר לשעבר נביל עמר).

קשה לדעת כמה ההחלטה המאוחרת הזאת על מדיניות כרוזים ריכוזית ואחידה אכן מתבצעת. לפני כשבועיים יצאו כרוזים מטעם "שוהדא אל אקצא" המזהירים את חברי המועצה המחוקקת שלא להעז ולהצביע אי-אמון בממשלה החדשה שהרכיב יאסר ערפאת. בפתח דווקא אומרים שאלו שוב "כרוזים מזויפים", כלומר שמישהו ניצל לרעה את האלמוניות הנוחה שכרוכה בשליחת כרוז לפקס או לתחנת טלוויזיה - והשתמש בשמם המאיים של הצעירים החמושים, ששמם יצא לפניהם כחמומים.

ב- 17 בינואר 2002 יצא מטול-כרם עבר א-סלאם חסונה, מהכפר בית אימרין באזור שכם, בדרכו לפיגוע בחדרה: הוא בחר אולם שמחות בעיר, ורצח בירי וברימונים שישה בני אדם. "זו היתה תשובתנו להתנקשות בחיי ראאד כרמי" ב- 14 בינואר, אמרו הארבעה. "אם התחלנו לפגוע בישראלים בתוך 48', זה רק כתגובה מול הטנקים ומעשי הטבח שלהם. אף אחד לא כיבד את 'אזור הביטחון' אצלנו, שבו אסור לפגוע באזרחים. אז למה דורשים מאתנו לכבד את אזור הביטחון של האזרחים הישראלים?"

התגובה לחיסולו של כרמי "האהוב על כולנו" - כי נכנס להתנחלות, הרג "מתנחל ויצא" - היתה קשה במיוחד "משום שקדמה לו תקופת שקט, בהסכמה. לכן התפוצץ העולם". עכשיו הם חזרו למדיניות המקורית של פעולות "בתוך 67 '" בלבד. "אבל אם יהיו עוד התנקשויות ישראליות באנשינו, לא נכבד את הקו הירוק ונחזור לפעול ב- 48'". הם לא יקשיבו לקריאות של ערפאת והפתח שלא לפגוע באזרחים.

אם מה שמניע אתכם זה נקמה, הם נשאלו, למה ההתנקשות בחיי אדם חמוש גוררת נקמה קשה יותר מהריגתו של ילד בפגז מול טנק או מתת מקלע? השאלה, כך נדמה, מפתיעה אותם. הם לא מיד הצליחו להסכים על התשובה הראויה. לבסוף, הצעיר שבהם אמר: "כשנהרג אחד מאתנו, איבדנו לוחם. זהו אובדן גדול יותר לנו ממותו של עוד ילד, כואב ככל שיהיה".

שישה ממקימי וממנהיגי "שוהדא אל אקצא" בטול כרם (מתוך 21 מייסדים) נהרגו. העצורים בישראל, הם אומרים, אינם המבוקשים הגדולים. "עכשיו מצטרפים חדשים". עם זאת הם מודים ש"הוכו מכה קשה". כה קשה, אומר ע' - בכיר בתנועת הפתח, אסיר לשעבר בישראל ובכיר באחד ממנגנוני הביטחון, שהם מחפשים מוצא להתחמק מ"ההרואיות" שלהם. מכיוון שהם יודעים שהם על כוונת החיסולים הישראלית, הם רק נצמדים יותר לתפקיד "הגדול עליהם בכמה מידות" - כמבוקשים, כלוחמים לעצמאות בעיני עצמם. לדעת ע', הם ישמחו לפתרון של "נסיעה מבוקרת של שנתיים-שלוש לחו"ל". "איננו אוהבים את מה שקורה. איננו צמאי דם. אנחנו רוצים לחיות חופשיים, לחיות כמו האחרים. למה שהישראלים יחיו טוב מאתנו?" הם אומרים - ובכך אינם נשמעים אחרת ממאות אלפים אחרים, שאינם נושאים נשק.

בעיני ע', כמו בעיני ק', הם "כלום". חלקם, הוא יודע לספר, לא היו יותר מגנבי רכב בעבר. לאחרים - אומר ד', גם הוא איש פתח, גם הוא בכיר במנגנוני הביטחון - יש עבר משפחתי מפוקפק. אין זה חריג שעבריינים למיניהם "ובעלי עבר משפחתי מפוקפק" יצטרפו לתנועות לאומיות. אך השאלה היא כיצד קרה שדווקא אלו כפו את עצמם ואת סדר היום שלהם על כלל תנועת הפתח, ודרכה - על הציבור כולו.

הארבעה מודים ש"ישנה תחרות עם החמאס". החמאס "חזקים בפיגועים ב- 48', אנחנו - בלחימה נגד הכיבוש ב-67'. יותר חשוב להרוג חיילים". ע' מסכים שהתחרות הזאת עם החמאס - על השלטון הפוליטי והפופולריות העממית - דירבנה אישים פוליטיים בפתח לתת יד חופשית לאנשים הספורים מאוד, שהחליטו לתת להתקוממות צביון "צבאי". עם ההסלמה הצבאית הישראלית הם התרבו. והיתה התחרות הפנימית בפתח. איזה מנהיג פוליטי יוכל לנפנף בתומכים רבים יותר, שעונים לרחשי הציבור ונוקמים על הרג ילדים ואזרחים פלשתינאים.

ע' חושב שהוועד המרכזי של הפתח אשם: אשם על שלא הפגין מנהיגות בתחילת ההתקוממות ולא הציע מדיניות ברורה למאבק נגד הכיבוש. ק', שמחוץ ל"פתח", אומר שזהו "הבלגן" האופייני לתנועה זו שהעלה לדרגת גיבורים ומתכנני-התקוממות כמה צעירים שבקושי יודעים לירות ובוודאי אינם יודעים ומוסמכים לתכנן.

אבל מ', מארחם של הארבעה בראיון העיתונאי, אומר שאין ברירה. שמישהו חייב להשיב לצבא הישראלי, ושהצבא הישראלי הסלים את התקפותיו בלי קשר למה שעושים הפלשתינאים. מ' היה בכל זאת עצבני משהו לפני הפגישה: הוא לקח את אקדחיהם של הארבעה והזהירם שלא יפגעו באורחת הישראלית. יותר משזה מעיד על הסכנה הריאלית באותו מעמד, זה מעיד על השם שיצא להם - כחמומי מוח, כבלתי-צפויים.

גדודי חללי אל אקצא בטול כרם רצחו 15 חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל (לפי מניינם - המופרז תמיד - הם רצחו 30). ב- 1 באפריל 2002, זמן קצר לפני שצה"ל השתלט על העיר, הם איתרו קבוצה של צעירים פלשתינאים שהובלו בידי שוטרים פלשתינאים מבית המעצר לדירות מסתור. הם רצחו אותם באמצע העיר, לעיני אנשים ושוטרים שפחדו להתערב. אחד מההרוגים היה עימאד אל המשארי, בן 32, אב לשישה ילדים. אחיו הבכור, רופא למחלות פנימיות, מקלל את הרוצחים: "הם המשת"פים האמיתיים. תוך חמש דקות הרגו בקלצ'ניקובים 8 בני אדם. הם הפושעים".

בין טיפול אחד למשנהו, במרפאתו, ד"ר מוחמד אל המשארי סיפר שלפני כשנה וחצי עצר את אחיו מנגנון הביטחון המסכל (שבראשות ג'יבריל רג'וב). הוא ישב כשלושה חודשים בכלא ושוחרר "כי לא מצאו דבר". אבל "אין חוק אצלנו, ואחרי חודשיים- שלושה שירות המודיעין הכללי (בראשות תאופיק טיראווי) עצר אותו". כשביקרו אצלו, הוא מספר, היה ברור שהוא עונה. מקורות בביטחון המסכל אומרים שאל המשארי הצעיר, מכונאי במקצועו, אכן היה במגעים עם השב"כ הישראלי, שניסה לגייסו כשיצא לעבודה בישראל. לדברי המקורות, אל המשארי סיפר על כך מיוזמתו לביטחון המסכל ונעצר.

ל"גדודי אל אקצא" בטול כרם הכבוד המפוקפק להיות הראשונים שרצחו נשים חשודות בשיתוף פעולה. את אחלאס יאסין, בת 35, הם רצחו ב- 24 באוגוסט2002 , ואת אחייניתה, רג'א עלי, ב- 30 באוגוסט. בני משפחתן מיהרו לעזוב לאחר מכן את השכונה. שכנים ופעילות בארגון נשים לא רצו לעזור באיתורם. "השתגענו?" הם אמרו. הפחד מנקמת החמושים היה מהול בסלידה ממשתפי פעולה. לטענת ארבעת המבוקשים, יאסין מסרה מידע שהוביל להתנקשות בחיי פעיל הארגון ניאד דאעס (והריגת 3 אזרחים שהיו בקרבתו). עלי, לטענתם, מסרה מידע שהוביל לחיסול כרמי. הם לא מתחרטים, לא חושבים שיש משהו פסול בכך שהם היו התובעים, השופטים והמבצעים. "המשת"פים מסבים נזק רב ויש לנו אחראי שמברר בדיוק שההאשמות מבוססות, וקובע את מי יש להוציא להורג".

לפני כשלושה שבועות, אחד מהצעירים החמומים יותר ב"חללי אל אקצא" בטול כרם שרף את מכוניתו של אחד מבכירי הפתח בעיר. אחר כך הוא גם ריסס בכדורים את מכוניותיהם של שניים מחבריו הקרובים, שהם גם שכניו. האיש ידוע. המקרה נקבר לאחר שאביו התערב, ביקש לעשות סולחה ולפצות על הנזק. הסיבה המשוערת: מסר של איום לבכיר הפתח, שהצטרף לעבודת הביטחון המסכל, בפיקודו של ראשו החדש - זוהיר מנאסרה. בין תפקידי הביטחון המסכל: למצוא דרכים לשלוט בחמומי המוח הללו, "שבמקום שכל יש להם נשק". תשובה לשאלה מי שלח אותו לאיים לא ניתנה.