תנועת הפתח ידועה בציבור הפלשתיני כ"סופרמרקט", ערב רב של אידיאולוגיות, זרמים חברתיים והתנהגויות. שמאל וימין, דתיים וחילונים, תומכי זכות השיבה ומי שוויתרו עליה, עשירים מופלגים ועניים מרודים, מלחכי פנכה ומותחי ביקורת אמיצים, בכירים שמכנים את ישראל "הישות הציונית" ודבקים עדיין בפתרון המדינה האחת (שבה יהיו היהודים מיעוט נסבל), לצד מי שמיודדים עם ציונים מוצהרים וחולמים על שתי מדינות עם קשרי שכנות הדוקים. כל עוד המטרה המשותפת היא השגתהעצמאות, אומרים חברי הפתח, העסק המבולגן הזה ימשיך להתקיים. אבל כשמדובר בחירות שכמה מחברי התנועה נוטלים לעצמם בשימוש בנשק, זה כבר חורג מהפולקלור החביב של תוהו ובוהו רעיוני.

הרצח של חמישה אזרחים ישראלים בקיבוץ מצר בידי איש הזרוע הצבאית של הפתח, שב והוכיח עד כמה אין לדרגים הפוליטיים הבכירים והבינוניים שליטה של ממש על מי שאוחז בנשק בשם תנועת הפתח. בניגוד לריכוזיות של ההחלטות והפעולות בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי, בתנועתו של יאסר ערפאת כל שלושה צעירים יכולים להתאגד ולהחליט שהם חוליה צבאית ולבצע "פעולה" זו או אחרת, פעם "להיענות" לקריאת מנהיגיהם ולא לחרוג מהקו הירוק, ופעם כן. אולי הם מקבלים אור ירוק מפעיל פתח זה או אחר בסביבתם הקרובה, אבל הם מרשים לעצמם לבצע פעולות שסותרות בעליל את ההיגיון והשכל הישר של המאבק הדיפלומטי של צמרת הרשות הפלשתינית, שמנסה לשוב ולגייס במדינות המערב תמיכה אקטיווית בפתרון הנסיגה הישראלית מהשטחים שנכבשו ב-1967. מצד אחד הם מרשים לעצמם לאיים על מי שמבקר את ערפאת, ומצד שני - לחטוף חשודיםבשיתוף פעולה עם ישראל מידי אנשי ביטחון פלשתינאים ולרצוח אותם.

פעילים ידועים ורבים בתנועת הפתח סולדים מתופעה זו של התנהגות עבריינית, במסווה של מאבק לאומי, של "גדודי חללי אל-אקצא". ביומיים האחרונים, מי מהם שניסו לדבר נגד הרצח, שמעו ברחוב תגובות שכנגד: האם ילדינו אינם נרצחים במיטותיהם, האם זה משנה שהם נרצחו מפגז או פצצה ולא מירי ברובה? האם ההפגזות של הישראלים לא מותירות אצלנו אלמנות ויתומים שמבכים מרה את אובדנם? האם לא הישראלים התחילו להרוג אזרחים שלנו ב-29 בספטמבר 2000, לפני שפעילי פתח החלו לפגוע באזרחים? ומישהו שם לב לסבל שלנו במחסומים? להשפלות של החיילים?

נראה שהאפיונים העברייניים והאינפנטיליים שבהתנהגות הצעירים החמושים של הפתח מתאזנים בעיני הציבור משום שהם נתפשים כמי שמשיבים בנשקם לכאב הקולקטיווי. אבל הרי הזרועות הצבאיות של החמאס והג'יהאד האיסלאמי "מיטיבות" לעשות זאת - משום שהנהגותיהן קובעות מדיניות ברורה ומעודדות בגלוי פגיעה המונית באזרחים ישראלים. כך מוצאים עצמם צעירי הפתח ומנהיגי השטח שלהם בתחרות פנימית עם תנועות פלשתיניות אחרות. התחרות קובעת את "החלטותיהם" על פעולות בנשק יותר משקובעת זאת עמדתו המוצהרת של מנהיגם, יאסר ערפאת.

אין פלשתינאי שאינו מסכים לטענות הידועות ממאבקים אחרים בעולם השלישי, שמטוס קרב זורק פצצה הוא הטרור האמיתי. אבל יש גם מספיק פעילים בתנועת הפתח - ששמרו על משרותיהם במנגנונים אזרחיים וביטחוניים של הרשות - המשוכנעים שהמאבק לשחרור לאומי אינו יכול להסתמך רק על יצר הנקמה, שהוא חייב להיות חכם ולהביא בחשבון גורמים חיצוניים ולא רק פנימיים. נראה שכישלונם של הנימוקים התועלתיים אפילו אינו מאפשר לנימוקים מוסריים להישמע.

מחקרים אקדמאיים יניבו תשובות רבות לשאלה מדוע אותם פעילים הניחו לחמושים לפעול בשמם ולהכתיב סדר יום אסוני. הרי אי אפשר תמיד לבסס את ההסבר על אישיותו של ערפאת וטיב הנהגתו והפכפכנותו. את אחת התשובות השמיע לא מכבר פעיל בכיר בפתח בעזה, שמקושר עם טובות ההנאה והשדרוגים במעמד האישי ובמצב הכלכלי שקיבלה שכבתו תמורת התמיכה בהסכם אוסלו: "הודות ל'שוהדא אל-אקצא' לא הורגים אותנו", הוא אמר בגילוי לב. "הודות לקיומם אנחנו נשארים בחיים", הוא רמז ליחס הציבור לכישלון הבטחות אוסלו.

במלים אחרות: הנהגת הפתח לא השכילה להתוות תוכנית ברורה והגיונית למאבק לעצמאות כשהתברר מעל לכל ספק שהכיבוש הישראלי אינו בא אל קצו בדרכי נועם, משום שהיא התקשתה לוותר על אפיוניה והנאותיה כתנועה שלטונית בחסות הסכמי אוסלו. הנהגת הפתח לא העזה לתבוע מאנשיה צייתנות במסגרת התנועה לשחרור לאומי ולאסור על דרכי פעולה "פופולריות" משום נקמנותן אך מזיקות לטווח הרחוק, משום שבתפקודה כשלטון היא איכזבה את רוב הציבור הפלשתיני.