ביום רביעי שעבר החל חודש הרמדאן המוסלמי. בגלל החג, תנועת הקונים בחנויות המזון, במרכולים, באיטליזים, בדוכני הירקות והממתקים בנצרת, ברחוב פאולוס, ערה יותר מאשר בימים רגילים. אך בעלי חנויות מתלוננים ש"השנה תנועת הקונים והקניות על הפנים". בפיהם היה הסבר פשוט,"לאנשים אין כסף".

בצמתים, בכניסות למסגדים ולכנסיות וכן ליד אוטובוסים של תיירים, נראות תמונות שלא היו מוכרות בשנים עברו בנצרת: ילדים, נשים הנושאות תינוקות בזרועותיהן וגברים בבגדים בלויים מקבצים נדבות. אלה אינם תושבים מקומיים, שהיו מתביישים לעשות כן, אלה הם פלשתינאים מהגדה המערבית, שהמצוקה הכלכלית מאלצת אותם להסתכן בחציית הקו הירוק, גם במחיר מעצר כשוהים בלתי חוקיים, בציפייה לצדקה שתגאל אותם ממחסור ומרעב.

במשרד הצנוע של "אלבסמה" (החיוך), עמותה לפיתוח שירותים סוציאליים, הממוקם בדירת מרתף לא הרחק מכיכר המעיין בעיר, פועלים יו"ר העמותה סועאד גרייב, המנכ"ל ג'וני ג'השאן, שניהם מורים גימלאים, והמתנדבת רוזט אבו רחמון. סמוך לשעה 10 לפני הצהריים, שתי נשים בלבוש מסורתי עמדו במשך דקות ארוכות ליד הכניסה למשרד עד שאזרו אומץ להיכנס ולבקש סיוע. השתיים, תושבות העיר, בשנות השלושים המוקדמות לחייהן, הסבירו בקול רפה כי הן נושאות לבדן את נטל הקיום של משפחותיהן. האחת, אם לארבעה, התביישה לגלות היכן בעלה, והשנייה - אם לשניים וכעת גם בהריון, סיפרה שבעלה מאושפז בבית חולים. השתיים מילאו טופס פרטים אישיים והתבקשו להיכנס למשרד באחד הימים הקרובים כדי לשמוע איזה סיוע חומרי אפשר יהיה להגיש להן.

בשעת השיחה עם השתיים עמדה במשרד אשה נוספת, ח'. ילדיה, תלמידי בית ספר, קיבלו סיוע מ"אלבסמה" ובעתות הפנאי שלה היא מתנדבת בעמותה. ח' ובעלה חולים כרוניים והם אינם עובדים. יחד עם שלושת ילדיהם, הם מתקיימים מקצבת ביטוח לאומי. "מזה שנים, רוב הימים אנחנו סמוכים על שולחנו של חמי", סיפרה. "אמש, אכלנו את ארוחת סיום היום הראשון של צום הרמדאן בבית שלו. כך נעשה במשך כל ימי החג, הנמשך חודש ימים. הילדים שלי סובלים ממחסור ומתביישים על כך, אך למזלי הם אינם מציקים, גם כאשר אינני מסוגלת לממן להם הוצאות כמו טיול עם בית הספר. בפעם האחרונה, לשכת הרווחה מימנה להם את הטיול".

עמותת "אלבסמה" נוסדה לפני 12 שנים. בתחילת דרכה היא דאגה בעיקר לספק ספרי לימוד, משומשים וחדשים, לתלמידים של משפחות נזקקות. עם חלוף השנים, העמותה הרחיבה את פעילותה. כיום היא מחלקת חולצות בית ספר לתלמידים, מכשירי כתיבה, כלי בית, בגדים, נעליים, שמיכות ותנורים לחורף, כסאות גלגלים לנכים ולחולים, הליכונים, קביים וכדומה. העמותה אינה מחלקת מצרכי מזון, אך מעת לעת היא מפנה משפחות נזקקות ביותר לבעלי מרכולים שהביעו מראש נכונות לתרום חבילות מזון, הכוללות מצרכים חיוניים כמו קמח, סוכר, שמן, שימורים ובעיקר מזון לתינוקות. "לעמותה כ- 500 תיקים של משפחות נזקקות שלהן אנחנו עוזרים", ציינה גרייב.

"ברובם המכריע של המקרים רק נשים פונות אלינו", גילה ג'השאן. "הגברים מתביישים, משום שלעתים הם אלה שגרמו, במתכוון או שלא מרצונם, למצוקה שאליה נקלעה משפחתם. מדובר במובטלים, חולים כרוניים, מי שנטשו את משפחותיהם, מכורים לסמים או לאלכוהול - גברים שבפועל הפכו את נשותיהם לאמהות חד-הוריות המטופלות בילדים ואינן עובדות", אומר ג'השאן. "ככל שהמצב הכלכלי הכללי רע יותר, ומוסדות הרווחה של המדינה מקצצים את הסיוע למשפחות נזקקות, המצב רק מחמיר ואנחנו בהחלט מרגישים את זה בתקופה האחרונה".

פעילות "אלבסמה" מתבצעת על בסיס של עבודה התנדבותית, וממומנת מתרומות וממיזמים חברתיים שהעמותה אחראית להם, אך הסיוע הממלכתי הוא דל ומגוחך. לדברי ג'השאן, משרד הבריאות, למשל, מקציב ל"אלבסמה" 9,000 שקל בשנה, משרד העבודה והרווחה 10,000 שקל והממונה על העזבונות10,000 שקל. השנה, תרומה כספית צנועה של עיריית נצרת איפשרה רכישת ספרים וחולצות בית ספר לתלמידים ממשפחות נזקקות. כדי לממן את שאר פעולותיה רכשה "אלבסמה" מופע זימרה וגם הצגה מתיאטרון "אלמידאן" שהכנסותיהם הועברו אליה. כשישים קופות התרמה של העמותה מפוזרות במקומות שונים בעיר. זוהי תופעה חדשה לחלוטין במגזר הערבי.

בנצרת, העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, כ- 68 אלף תושבים. קרוב לרבע מהם רשומים בלשכות הרווחה העירוניות, המעניקות להם סיוע מסוגים שונים. "בשנים האחרונות אנחנו עדים לנהירה של משפחות ושל אנשים נזקקים ללשכות הרווחה שלנו", מסרה מנהלת אגף הרווחה בעיריית נצרת, אמאל אל-פאר. "מדי שנה מספר הפונים החדשים ללשכת הרווחה מכפיל את עצמו. רבים מהפונים הם משפחות של מובטלים ששיעורן גדל כל הזמן וגם משפחות של שכירים שהכנסתם אינה מכסה את צורכי קיומם. בין השאר מגיעות אלינו משפחות המתלוננות על מחסור במזון ואחרות שאינן יכולות לממן את כרטיסי האוטובוס לילדיהן בדרכם לבית הספר.

"במצב הקיים הסובלים העיקריים הם הילדים. לא במקרה, המשבר הגדול ביותר של שירותי הרווחה בעיר מורגש במיוחד בפתיחת שנת הלימודים. הקפאת המשאבים שהמדינה מעמידה לרשותנו לצורכי רווחה, למרות הגידול במספר הנצרכים ובצרכיהם, גרמה לכך שנאלצנו לקצץ את הסיוע שלנו לאנשים - למשל, למי שנזקקים לשירותי דיאליזה ואינם מסוגלים לעבוד. גם יכולת הסיוע של מוסדות קהילתיים-דתיים היא מוגבלת".

אמין פארס, כלכלן ויועץ של מפעלים עסקיים, מנתח בכל שנה בשביל מרכז "מוסאוא" (שוויון) את דו"ח העוני שמפרסם המוסד לביטוח לאומי, במיוחד את החלקים הנוגעים לאזרחים הערבים. בהתייחסו לדו"ח העוני לשנת 2001 שהתפרסם בשבוע שעבר, ציין פארס כי הנתונים מצביעים על תמונה קודרת מאוד בנוגע לכלל אזרחי המדינה, אך היא קשה במיוחד לאזרחים הערבים ומעידה על כך שהם הקבוצה החברתית החלשה והסובלת ביותר.

פארס מזכיר, כי על פי המדד החברתי-הכלכלי לשנת 2002 שהתפרסם במארס השנה, מצבן של הרשויות המקומיות הערביות הורע, וכיום כ- 52 אחוזים מהן נמצאות באשכול הראשון והשני, שהם הנמוכים ביותר, לעומת 42 אחוזים לפי המדד הקודם. אשכול הוא דירוג סוציו-אקונומי שמבצעת הלמ"ס, כאשר הרשויות הכלולות באשכול מס' 1 הן הרשויות העניות ביותר ואלה הכלולות באשכול מס' 10 הן העשירות ביותר. שום רשות ערבית אינה כלולה באשכולות10-7

"הנתונים הרשמיים, על אף חומרתם", מדגיש פארס, "אינם משקפים את מלוא היקפה של הבעיה החברתית הקשה, מאחר שסקרי ההכנסות שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת (ושעליהם מתבססים אומדני העוני ואי-השוויון של המוסד לביטוח לאומי) אינם כוללים חלקים נרחבים מהאוכלוסייה הערבית - למשל, התושבים החיים בכפרים קטנים וביישובים בלתי מוכרים, בעיקר בנגב. ואף על פי כן, הנתונים החלקיים מראים, כי מצב העוני והפערים החברתיים בקרב האוכלוסייה הערבית קשים יותר בהשוואה לשנת 2000, ומצביעים על מגמה מתמשכת של הידרדרות וגידול פערים מול האוכלוסייה היהודית".

מתוך נייר עמדה שפירסם פארס בשם "מוסאוא", המרכז את הממצאים העיקריים בדו"ח העוני הנוגעים לאזרחים הערבים, עולה שבשנת 2001 הגיע מספר המשפחות העניות במגזר הערבי ל- 90,400 לעומת 85,900 בשנת 2000. כלומר, למעגל העוני היתוספו כ- 4,500 משפחות ערביות. על פי נתוני ההכנסה הכלכלית לפני תשלומי העברה ומסים, שיעור המשפחות העניות במגזר הערבי ב-2001 הגיע לכ- 54.7 אחוזים. בעקבות השפעתם החיובית של תשלומי ההעברה ניצלו ממעגל העוני כ- 30,000 משפחות ושיעור המשפחות העניות לאחר העברות ומסים הגיע ל- 41.3, לעומת 17.7 במגזר היהודי.

מספר הנפשות במשפחה ערבית ממוצעת גדול מזה שבמשפחה יהודית. שיעור המשפחות הערביות מכלל המשפחות במדינת ישראל הוא כ- 12.2 אחוזים, אך שיעור המשפחות הערביות העניות מכלל המשפחות העניות בארץ הוא כ- 28.4 אחוזים. במלים אחרות, משקלן מתוך כלל המשפחות העניות גדול פי 2.3 ממשקלן בכלל המשפחות.

מספר הילדים העניים במדינה גדל מ- 481 אלף ב- 2000 (% 25.2 מכלל הילדים במדינה) לכ- 530 אלף ב- 2001 (% 26.9). פארס מצר על העובדה שבניגוד לשנים עברו, בשני דו"חות העוני האחרונים, הדו"ח השנה אינו מציין את שיעור הילדים הערבים העניים. בסקירות בעל פה במסיבות העיתונאים שבהן מוצגים פרטי הדו"ח, מודים עורכיו כי מצב העוני בקרב הילדים הערבים חמור וכי שיעורו בקרבם עולה על 50 אחוזים. במלים פשוטות, כל ילד שני בחברה הערבית הוא עני, וזאת לאחר תשלומי ההעברה והמסים.

פארס מונה את הגורמים להחרפת העוני בקרב האזרחים הערבים: גידול שיעורי האבטלה, המשך פיטוריהם של עובדים שכירים ערבים, סגירת עסקים ודלדול מתמשך במקורות ההכנסה והפרנסה, היעדר פיתוח כלכלי ומקורות תעסוקה חדשים והזנחת פיתוח תשתיות. כל אלה נובעים, לדעתו, ממדיניות של אפליה מתמשכת כלפי האוכלוסייה הערבית. להוכחת טיעון זה מציין פארס שתי עובדות: האחת, אי-הפעלתה של התוכנית הרב-שנתית לפיתוח היישובים הערבים בצפון, שעליה החליטה ממשלת ברק באוקטובר 2000. השנייה - הפגיעה בקצבאות הילדים אצל מי שקרויים "חסרי שירות מזכה", כלומר, מי שלא שירתו בצה"ל, מרביתם ערבים.

בנוסף, גמלת הבטחת הכנסה למשפחות עם ילדים תופחת ב- 2003 לעומת 2001 בכ- 30 אחוזים במונחים ריאליים. בגלל החקיקה והגזירות החדשות, כ- 25 אחוזים מכלל המובטלים עלולים לאבד את זכאותם לדמי אבטלה. פארס מעריך כי יותר מ- 16 אלף מובטלים ערבים עלולים לאבד את זכאותם לדמי אבטלה, וכתוצאה מכך, שיעור העוני בקרב המשפחות הערביות העניות ושיעור הילדים העניים יעלה בצורה חדה. "קשה להבין ולהסביר את ההיגיון הכלכלי שמאחורי חוסר פיתוחם הכלכלי של היישובים הערביים, שהרי השקעות בפיתוח היו בסופו של דבר חוסכות למדינה כספים בטיפול באוכלוסיות מצוקה", תמה הכלכלן פארס.