טרנספר אינו בהכרח מהלך מתוכנן ומאורגן. הוא תהליך עמוק, זוחל, סמוי מן העין. מי שמצפה למהלך דרמטי, עלול לאחר את השעהבשעה ששורות אלה נכתבות, חירבת ינון עדיין קיימת. ואולי גם לא: 15 משפחות מתוך 25 המשפחות שישבו במקום נמצאות בו. זה לא מעט - אם זוכרים שב- 18 באוקטובר לא נותרו שם אלא שני זקנים, שסירבו לעזוב גם לאחר שהמשפחות האחרונות, שנאחזו בציפורניהן במקום נוכח התנכלויות המתנחלים, החליטו לקחת את מיטלטליהן ולעבור לעיירה עקרבה הסמוכה.

אבל קיומה של חירבת ינון רופף וחלקי: אין במקום עדיין חשמל ומים זורמים, הבתים ריקים מרהיטים, נוכחותם של התושבים קלושה וביטחונם אינו מובטח. במקום נמצאו עדיין בתחילת השבוע שעבר מתנדבים מחו"ל ומישראל, יהודים וערבים חברי תנועת תעאיוש, אך שהותם במקום היא זמנית בלבד. בהתקפת המתנחלים הבאה, שגם אם תאחר בוא תבוא, יכולה חירבת ינון להתרוקן סופית מיושביה.

ישראלים רבים המחויבים לחיים של שלום וצדק בארץ הזאת משוכנעים, כך נדמה, שבתוך כל זוועות הכיבוש והעימות האלים, יש עדיין קווים אדומים שלא יניחו לשרון ולממשלתו לחצות: הטרנספר לא יעבור. כשיגיע הרגע, יקומו ויעצרו אותו.

אך הטרנספר אינו בהכרח רגע דרמטי, הרגע שבו אנשים מגורשים ונמלטים ממקום יישובם ויוצאים לדרך. הוא אינו בהכרח מהלך מתוכנן ומאורגן - אוטובוסים ומשאיות המעמיסים אנשים, כמו למשל בקלקיליה ב- 1967. הטרנספר הוא תהליך עמוק יותר, זוחל, סמוי מן העין. הוא לא מצטלם, כמעט אינו מתועד ומתקדם לנגד עינינו ממש. מי שמצפה לרגע הדרמטי, עלול לאחר את השעה.

המרכיב העיקרי של התהליך הוא הערעור ההדרגתי של תשתית חייה של האוכלוסייה האזרחית הפלשתינית בשטחים: החנק המתמשך שלה בסגרים וכתרים, המונע מאנשים לצאת לעבודה, ללמוד, לקבל שירותים רפואיים, העומד בדרכן של משאיות המים והאמבולנסים ומחזיר את הפלשתינאים לעידן החמור והעגלה. כל אלה מערערים את אחיזתה של האוכלוסייה הפלשתינית באדמתה.

כאשר משאיות המים אינן מגיעות לכפרים, כאשר כל יציאה לעבודה נהפכת להרפתקה שאין יודעים מתי שבים ממנה, כאשר בתי הספר נסגרים ובתי החולים במרכז העירוני הקרוב מתחילים להתרחק - מתחיל גם מרקם החיים המקומי להתפורר. כמה מן הצעירים, שהיו נוהגים לעבוד מחוץ לכפר ולשוב אליו, נשארים בחוץ, במקום לנסות לחצות כל בוקר את שרשרת המחסומים. משפחות שיש באפשרותן לעשות זאת עוברות לגור במקומות בטוחים יותר, קרוב יותר למקומות פרנסה, בריכוזי אוכלוסין.

וכך מצטברים המקרים: הקצב מירושלים, שנואש מן הניסיון לחצות את מחסום קלנדיה וויתר על בית העסק שמצפון לה; נהג המונית שעזב את ביתו בצפון העיר כדי להצטופף עם כל משפחתו בבית ההורים שבעיר העתיקה, משום שכך יש לפחות סיכוי שיגיע לעבודה; תושבי הכפר בגדה המערבית שבנם עמד ללמוד בעיר הסמוכה, שכם, אך מכיוון שאינה סמוכה עוד ואי אפשר לצפות מן הבן שיגיע אליה כל בוקר בתחבורה ציבורית, עמדו לעזוב את כפרם ולהתגורר בעיר - כולם מסמנים כיצד נחלשת אחיזתה של האוכלוסייה הפלשתינית בקרקע.

מה שלא עושים הסגרים והכתרים של הצבא, עושים המתנחלים: כל התנחלות ומאחז נוסף מצריכים כמובן ביטחון, ופירושו של ביטחון למתנחלים הוא סילוק הפלשתינאים מסביבתם והפיכתן של האדמות החקלאיות שמסביב לאדמות מוות, שמי שנכנס אליהן למסוק זיתים או לעבד את האדמה דמו בראשו. כדי שקומץ מתנחלים ישלטו בכמעט מחצית מאדמות השטחים הכבושים, יש צורך בפעולה מאורגנת, בכיבוש הקרקע, בחומה ומגדל. חמושים, מסובסדים ומאורגנים הם מתנכלים בשיטתיות ליושבי הכפרים, ממש כמו היחידות הצבאיות-למחצה שמפעילים בעלי אחוזות באמריקה הלטינית כדי להפיל את אימתם על האיכרים. הם מעל לחוק. המתקפה על מסיק הזיתים היתה לפיכך מרכיב חשוב בניסיונם של המתנחלים להשמיט תחת רגלי הכפריים את המעט שנותר להם. היא נועדה גם להראות להם שהמתנחלים הם אדוני המקום האמיתיים, שהם יכולים למסוק את עצי הזית של הכפריים באין מפריע ולהניס ביריות את מי שינסה לעמוד בדרכם.

חירבת ינון אינה מקרה מבודד. עשרות כפרים באזור טול כרם וקלקיליה, סלפית ושכם נתונים בלחץ קיומי קשה כבר חודשים ארוכים. לרוב לא מדובר בהכרח באירועים דרמטיים שיש בהם הרוגים ופצועים, אלא בהתעללות מאורגנת, בהידרדרות מתמשכת בתנאי הקיום, בחנק מתהדק, בניתוק גובר מהמרכזים הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים של החברה הפלשתינית.

התהליכים המבניים ארוכי הטווח האלה, שמערערים בהדרגה את אחיזתה של האוכלוסייה באדמתה, מצאו בחירבת ינון ביטוי חד וברור בגלל מאפייניו הייחודיים של המקום. זהו יישוב קטן ומבודד, השוכן עתה רק כמה מאות מטרים ממאחזי המתנחלים של איתמר, שהוקמו מעליו בסוף שנות התשעים, בחסות "תהליך השלום". עקרבה שוכנת מרחק רבע שעה נסיעה בדרך עפר משובשת, שקל לחסום אותה.

צאו בלילה אל רחובות ינון. הכפר הקטן חשוך, הנוף פסטורלי. אבל גם בכפר עצמו, אין התושבים לבדם: על הגבעה שממול נראים מגדלי השמירה של המתנחלים, ומן הגבעה שבצד השני אפשר לראות את הקרוואנים וכלי הרכב. אורותיהם של רכבי הסיור נראים למרחוק. במולדתם, יושבים אנשי ינון מוקפים, כמו בשמורה שימיה ספורים. המתנחלים יכולים להופיע בכל רגע, והם אכן עושים זאת: הילדים מתחבאים בהישמע קול הטרקטורונים. התושבים קופאים על מקומם במטע הזיתים, כאשר מופיעים המתנחלים.

וגם זה אינו מקרה מבודד: אם תמצאו את עצמכם בגבעות דרום הר חברון, על גבול המדבר, בחברת יושבי המקום הפלשתינאים החיים באוהליהם בסוסיא, תגלו שגם כאן, אין מקום ליושבי המקום. הביטו מעלה ותראו שמים זרועי כוכבים, אך די שתביטו סביבכם ותבחינו, שאתם מוקפים: בכביש מפטרלים כלי רכב צבאיים ואסור לפלשתינאים להתקרב אליו; מן העבר השני מצויים מתנחלי סוסיא: אוי לו למי שיתקרב לשדות הגובלים בה, וסוסיא ממשיכה להתרחב. כביש ביטחון מואר עובר מאחוריכם, בוואדי, ואם תתבוננו צפונה, תראו את אורות המחנה הצבאי הקרוב ותזכו לשמוע את ההודעות הבוקעות מן הרמקולים.

המציאות הזאת אומרת דברים ברורים: יושבי השמורה - אתם מוקפים; מוטב שתיכנעו. ואלה גם הדברים המפורשים שאמרו המתנחלים לאנשי חירבת ינון בהתקפותיהם האחרונות על הכפר, כשפרצו לבתים, כשהכו את עבד אללטיף בני ג'בר לעיני משפחתו: לכו מכאן, לכו לעקרבה.

וכך, זמן רב לפני ששרפו את הגנרטור החשמלי באפריל 2002, הלכה תשתית חיי היום-יום והתערערה. ילדי חירבת ינון היו הולכים בעבר לבית הספר היסודי שבינון התחתית, הקרובה לעקרבה. כאשר החמירו התנכלויות המתנחלים והדרך נעשתה לא בטוחה, נפתח לפני פחות משנתיים בית ספר קטן במקום - זה בית הספר שנסגר כאשר המשפחות האחרונות עזבו את הכפר. כך הולך מרחב החיים היום-יומי ומתכווץ. בית הספר התיכון הקרוב שוכן בעקרבה, שנהפכה לרחוקה כל כך. וכך, מי שמבקש שילדיו לא יפסיקו את לימודיהם, נאלץ לעזוב את ינון ולעבור לעיירה. אך גם ללא שיקול זה - מי יחליט להישאר במקום שהמתנחלים נכנסים אליו בלילות, צועדים על גגות הבתים ופורצים לתוכם?

ביום חמישי, 17 באוקטובר, נפרד מנהל בית הספר הקטן בחירבת ינון מתלמידיו האחרונים. למחרת עזבו שש המשפחות האחרונות את המקום. יומיים לאחר מכן באו לשם מתנדבי תעאיוש כדי לאפשר לתושבים לחזור לכפרם. רוב התושבים עדיין שם.

*

חירבת ינון מצביעה על סכנה שאין להתעלם ממנה: עשרות אלפי בני אדם עלולים ליהפך לעקורים ופליטים. בנוסף לכך מדליפים שוב ושוב "מקורות ביטחוניים", שבשעת מלחמה או הסלמה בעימות יכולה ממשלת שרון לנסות לעקור רבים נוספים באופן מאורגן. כאב העקירה לא ייעלם עם הזמן. עוד שנים רבות תצטרך החברה הישראלית להתמודד עם מחיר הדמים של העקירה הזאת, המיתוספת לקודמותיה.

ינון היא אות אזהרה לא רק לישראלים אלא גם לפלשתינאים. סכנת הטרנספר היא ממשית. כדי לבלום אותה, יש צורך בפעילות שטח רצינית ובחיזוק הכלכלה המקומית. בראש וראשונה: יש להתמקד בשיקום המרקם החברתי ובחיזוק הסולידריות הפנימית בקרב החברה הפלשתינית. בלי כל אלה, גל חדש של פליטים עלול להיתוסף למחנות הישנים או למרכזים העירוניים הקיימים. הבסיס הנדרש לצומוד (להיאחזות העיקשת באדמה, לנחישות להחזיק מעמד בכיבוש) לא יימצא בפעולות סמליות, בהתמקדות בפנייה לדעת הקהל הבינלאומית על חשבון ההתמודדות עם מצוקה מקומית, או בהפגנות כוח חמושות. כדי להתמודד עם תהליך הטרנספר הזוחל, צריכה החברה הפלשתינית לגייס את משאביה האנושיים כדי להיאבק על כל דונם וכל עז. האם יימצאו לה בישראל בעלי ברית נאמנים במאבק האזרחי הזה נגד הנישול?

*

שבועיים שהו מתנדבי תעאיוש בחירבת ינון: כדי לתמוך בתושבים, לאפשר להם לחזור ולהעיר את דעת הקהל מאדישותה. 15 משפחות אכן חזרו, אך בהיסוס, מפוחדות, וחזרתן אינה שלמה.

במשך נוכחותנו, נאלץ הצבא להפגין נוכחות במקום. ניסיון העבר לימד את התושבים, כי למרות פניותיהם לעזרה, ההתנכלויות לא נפסקו. במשך שהותנו במקום הספיקו מתנחלים מאיתמר להתנפל על הכפר ולהכות מכות רצח שניים מתושביו וארבעה מתנדבים. איש מן הפורעים באירוע הזה לא נעצר. זהו סימן לבאות.

נוכחותנו במקום היתה זמנית. אי אפשר ואסור שנוכחותם של אזרחי ישראל תהיה הערובה היחידה להבטחת קיומו של כפר פלשתיני. אם לא יקומו אנשיםבישראל לעמוד נגד העוול ולתמוך באנשי הכפר, יישארו נתונים לחסדי המתנחלים. מתי תבוא ההתקפה הבאה? האם לאחר שייצאו התושבים, יפוצצו את בתי הכפר? ואולי ישתכנו בהם? והיכן ייעצרו?

המראות מלפני שלושה שבועות עדיין אתנו. בליל ירח מלא, כשהגענו לינון, התהלכנו בכפר ערבי נטוש. היה לתושבים זמן להיערך: לקחת את מיטלטליהם, לאסוף מנורות ולעקור את חיבורי החשמל. לא נשמעו קולות כלבים בכפר. בכל אשר תפנה תראה בתים פתוחים, דלתות פרוצות, חללים שחורים פעורים. ועל הרכסים שמסביב, מגדלי השמירה של מתנחלי איתמר. כך, פחות או יותר, נראו הכפרים הפלשתיניים לאחר 1948. 50 וכמה שנים לאחר מכן, הנה אנו שוב כאן, ישראלים ופלשתינאים, אסירי ההיסטוריה שאת לקחה המר שכחנו.