בראיון ראשון אחרי פרישתו אומר גיל, שפירוק ממשלת האחדות הלאומית היה טעות. "לפעמים צריך לפרק שותפות פוליטית, כשהחלופות מתחדדות. אבל זו לא התחושה בציבור, שלא מבין מדוע פורקה הממשלה, וגם העיתוי בעייתי. אם ישראל עומדת להיפגע מהתקפה לא קונוונציונלית, הייתי רוצה את העבודה כגורם ממתן בתוך הממשלה".

בתפקידו כמנכ"ל חלק גיל לא פעם על הבוס שלו, ולחץ עליו להציג עמדות תקיפות יותר מול ראש הממשלה, אריאל שרון. בפרידתו מעובדי משרד החוץ אמר פרס: "אתם מכירים את הסדרה 'יס מיניסטר', ואבי הוא מהסדרה 'נו מיניסטר'. אין דבר שבו לא יצא נגדי, אבל אני מעדיף אותו ככה". גיל התלבט בכמה מקרים אם להתפטר, אבל נשאר בתפקיד עד נפילת הממשלה. היום הוא אומר, שלעבודה היו הישגים חשובים בממשלת שרון. "היינו במיעוט בממשלת האחדות, גם מבחינת עמדותינו. אבל הרבה מהיוזמות המדיניות נרקחו אצלנו. מסמך פרס-אבו עלא הוא היסוד המדיני של נאום בוש ומפת הדרכים האמריקאית, וההישג ההיסטורי הוא ששרון קיבל את התפישות האלה".

לדברי גיל, "מה שייזכר מהתקופה הזאת זה שהימין בישראל ובארה"ב קיבלו את מודל הפתרון של שתי מדינות לשני עמים. הרי אם תקום מדינה פלשתינית יזכרו את תהליך הקמתה ואת היגון על המחיר האנושי הנורא, ולא את מספר הפעמים שבהן פתחו וסגרו את המוקטעה. ומי שמוביל את התהליך הוא איש הימין, שרון, ששר ההיסטוריה הטיל עליו להתגושש במרכז הליכוד על המדינה הפלשתינית ולשרוד".

במציאות הפוליטית של ישראל, הוא אומר, "השמאל יוזם את הרעיונות, והימין עושה את השיווק". גיל משוכנע שעוד יושג הסכם עם הפלשתינאים ושאבני הבניין שלו נוצקו בתקופת ממשלת האחדות. "בקבלו את נאום בוש, שרון ירד מהתפישה של הסכם ביניים ארוך טווח; הוא גם הסכים למדינה פלשתינית וגם לאפשרות, אפילו התיאורטית, של הסדר קבע תוך שלוש שנים עם מדינה בגבולות זמניים בדרך. שרון גם הסכים לניסוח, שההסדר ישים קץ לכיבוש הישראלי שהחל ב- 1967. בחשבון ההיסטורי, אלה אבני יסוד שלא ייעלמו".

אחרי הסכם אוסלו אמרתם, שהתהליך בלתי הפיך, ואחרי הסכם וואי נטען שהימין קיבל את תפישת ההסדר. ובכל זאת הכל התפרק. אתה עדיין מאמין שאין דרך אחרת?

גיל צמוד לפרס כבר יותר מעשור. הוא היה שותף למו"מ החשאי שהוביל להסכם אוסלו, ומעט דיפלומטים ישראלים צברו כמוהו ניסיון בשיחות עם הפלשתינאים. גם בימי הפיגועים וההסלמה המשיך לפגוש את אנשי הקשר שלו בצד השני, ולדבר על הסדר. "אני בוגר הפקולטה למדעי האכזבות מערפאת. אני אומר לפלשתינאים, שמה שמפריד ביניהם להתגשמות חלומם הוא הטרור. הציבור הישראלי הופך להיות נדיב בעמדותיו, אבל איננו פראייר. תקופת השנתיים של האינתיפאדה ריסקה את האנלוגיה שעשו פלשתינאים לא מעטים עם נסיגתנו מלבנון. הם גילו במחיר איום ונורא את ההבדל, שישראל לא מתקפלת מול הטרור הפלשתיני אלא מכה חזרה ובצורה כואבת. ישראל לא תיעלם, ואף אחד כאן לא יחזור לווארשה, אפילו אם יהיו יותר שהידים. יש אישים פלשתינאים שמבינים היום שהלכו בדרך מוטעית, ונתנו לערפאת להוליך אותם בדרך מוטעית. אלה פטריוטים פלשתינאים, כמו אבו מאזן, נביל עמר, מוחמד דחלאן, לא משתפי פעולה".

גיל לא שותף להערכת היועץ לביטחון לאומי, אפרים הלוי, שבשנה הקרובה ייעלמו ערפאת וסדאם חוסיין מהזירה, ולדעתו צריך להיזהר בהערכות. איש הרי לא חזה את הפיגועים של 11 בספטמבר בארה"ב, או שצפון קוריאה תכריז על תוכניתה הגרעינית. "ייתכן שסדאם ייעלם, וייתכן שניכנס למערכת מתישה של סחבת, שבה הוא משחק מול הפקחים ומתעתע במועצת הביטחון עם קואליציות מסייעות. צריך להיזהר מאמירות חדות, גם לגבי ערפאת, שכבר הפתיע רבים". גיל מתקשה להעריך כיצד תפעל ארה"ב "ביום שאחרי" המלחמה בעיראק, ואם תנסה לקדם באגרסיוויות הסדר בין ישראל לפלשתינאים. השנה הקרובה אוצרת, לדעתו, לא מעט סיכונים וסיכויים, "וישראל היא לא רק גוף שממתין לראות איך העולם משתנה סביבו ומגיב לשינויים. יש לה גם יכולת להשפיע, בתנאים הצנועים של מדינה כמונו".

אחד מתפקידיו של גיל בממשלת האחדות היה לטפל ביחסים המורכבים שבין שרון לפרס, יחד עם מנהלי לשכת ראש הממשלה, אורי שני ודב ויסגלס. יחד ישבו בשיחות התקופתיות ליישור ההדורים וכיבוי המשברים, שפרצו מעת לעת בין המנהיגים. גיל ניסה לשכנע את שרון, שייצא במהלך מדיני דרמטי ויזמין את ערפאת לחוות השקמים. הוא האמין שאירוע כזה, שימקד את תשומת הלב הבינלאומית, יוביל להפסקת אש, או לפחות ישפר את המעמד המדיני של ישראל. ערב בואו של השליח האמריקאי אנתוני זיני, במארס השנה, הכין גיל הצעה מפורטת למפגש משולש, שבו יקראו שרון, ערפאת וזיני להפסקת אש, כל אחד בשפתו. אבל ראש הממשלה לא השתכנע. אחר כך הציע גיל שערפאת יורשה לצאת מהמוקטעה, בתמורה למעצר רוצחי השר רחבעם זאבי, אם תחנתו הראשונה תהיה בחוות שרון. "כדאי שבני גלעד ייצא לסוף שבוע מחוץ לחווה בזמן הביקור", הגיב ראש הממשלה בחיוך.

שרון גם קיבל לידיו את ההערכה שהגיש משרד החוץ לקבינט, ביולי 2001, שלפיה מוטב לישראל שתוכנית מיטשל תתבצע, כי אם תקרוס תבוא במקומה הצעה רעה יותר. מיטשל דיבר על הפסקת אש והקפאת התנחלויות, אבל הסתפק בחידוש המו"מ, ולא נקב ביעדים ותאריכים כמו תוכנית בוש שבאה במקומו. "לי אין בעיה עם זה, אבל הימין קיבל תבשיל הרבה יותר גרוע מבחינתו", אומר גיל.

כמנכ"ל הציב גיל לעצמו יעד מרכזי אחד: לקדם את משרד החוץ לעמדת השפעה ודומיננטיות בעיצוב מדיניות החוץ הישראלית. "מעמדו ותחומי פעולתו הטבעיים של המשרד מכורסמים מראשית ימי המדינה. האיום על קיומה הפיסי של ישראל יצר בכירות של מערכת הביטחון, ועודד את גלישתה לתחומי משרד החוץ, תוך פיחות משקלו ושיקוליו בתהליך עיצוב המדיניות", כתב במסמך הסיכום של כהונתו.

גיל מודע לפופולריות העצומה של צה"ל והמערכת הביטחונית, ומבין מדוע הפוליטיקאים מעדיפים לכסות את החלטותיהם ב"המלצות גורמי הביטחון". אבל הוא רואה גם את הצד השלילי: "יש יתרונות לתהליך הגידול וההתפתחות בתוך מערכת צבאית, אבל גם חסרונות; למשל העובדה שאינך חי את המערכת הפוליטית בצורה שחיים אותה אזרחים. טוב שיהיה יותר מגורם הערכה אחד".

כדוגמה לתקלה בקבלת ההחלטות מביא גיל את פרשת המצור על המוקטעה בספטמבר האחרון, וההתקפלות ממנו בלחץ ארה"ב. "ברור שההחלטה ביטאה חוסר הבנה של הקבינט את הראש האמריקאי. האם הקבינט ביקש הערכת מצב מסודרת על עמדת ארה"ב? ומי היה אחראי למסור אותה? צה"ל?" הוא אומר. גיל ניסה להשתתף בישיבת הממשלה שהחליטה על הטלת המצור, ושלוש פעמים אמרו לו שהדיון פתוח רק לשרים. אחר כך, כשהתברר לו שגורמי הביטחון כן הוזמנו לישיבה, טענו שהיתה "טעות". בסיום הפרשה שיכנע גיל את שרון להקים צוות בין-משרדי לניהול משברים מדיניים, בראשות ויסגלס. הצוות התכנס כמה פעמים וגם עסק בתשובת ישראל ל"מפת הדרכים" האמריקאית.

גיל ראה כיצד ניסוח העמדות המדיניות של ישראל מוטל על אגף התכנון במטכ"ל, ולא על הדיפלומטים המקצועיים במשרד החוץ. "אני ומשרדי עבדנו בצורה מאוד טובה עם אג"ת. גיורא איילנד (ראש אג"ת) ועיבל גלעדי (ראש החטיבה האסטרטגית) הם אנשים מצוינים, שעם ישראל צריך להתגאות באיכותם. אבל אני גם אומר להם, זה לא עסקכם לנסח את עמדת ישראל בעניין ההתנחלויות. זה עניין לפוליטיקאים, ואתם חיילים". הבעיה, לדברי גיל, נעוצה בעיוות התפישה הדמוקרטית בישראל. "גלישת הצבא למה שצריכה לנהל מערכת אזרחית אינה לטובת הצבא וגם לא לטובת העניין. איני מצפה מאנשי צבא, הפועלים בהייררכיה צבאית, שימליצו לשנות את מדיניות ההתנחלות של ישראל לצורך השגת אינטרס מדיני או הסברתי".

לפני חודשים אחדים נפגש גיל עם הרמטכ"ל משה יעלון, ערב כניסתו לתפקיד, והציע לו לפעול לצמצום מספר הקצינים סביב שולחן הקבינט, ולקבוע נוהל עבודה לשיתוף פעולה בין צה"ל למשרד החוץ. יעלון הסכים, וטיוטת הנוהל נמצאת עכשיו בבחינה במטכ"ל. הצעות דומות העביר גיל למשרד הביטחון ולקהילת המודיעין. הוא מאמין שאם משרד החוץ יתעקש על מקומו במערכת, יכבדו אותו יותר. "אמרתי לאנשי המשרד, תהיו דיפלומטים כלפי חוץ וחיות טורפות כלפי פנים. אסור להיבהל, צריך לחשוף שיניים ולא להיות מנומסים".

גיל, בן 47, הצטרף למשרד החוץ כצוער ב- 1981. כשהגיע לראש המדרג המקצועי, גיבש תוכנית מקיפה לרפורמה בתרבות העבודה. הוא רצה שכל יחידה ונציגות יעבדו לפי תוכנית, עם יעדים ומטלות ברורים. הוא גיבש מודל של "מבצע מדיני" באירועים מרכזיים, כמו ועידת דרבן, עם איסוף מודיעין וחלוקת משימות והפקת לקחים. את המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) ניסה למקד מחדש, כגוף שיתמוך במבצעים מדיניים ולא רק יספק הערכות. אחרי שנים של היסוסים במשרד, הקים גיל את החטיבה האסטרטגית, בראשות ג'רמי יששכרוף, שתטפל בקשרים עם מערכת הביטחון. הוא ניהל מו"מ עם שירותי המודיעין, כדי שבכירי משרד החוץ יורשו לעיין בחומר הנוגע לתחומי אחריותם.

אבל יותר מכל, למד גיל מתוכניות הרפורמה שלו את מגבלות האופק הפוליטי של תפקידו. כהונתו נקטעה לפני שהטמיע את השינויים. יום לפני שפרש קיבל לידיו את התוכנית הרב-שנתית של משרד החוץ, "תוכנית 2010", שהכין צוות בראשות הסמנכ"ל לצפון אמריקה, יורם בן זאב, עם פירוט של יעדים מדיניים וארגוניים. יישום התוכנית יופקד עכשיו בידי יורשיו, כמו גם המעבר לבניין החדש של משרד החוץ בקרית הממשלה. גיל ליווה את שלבי הסיום של הקמת הבניין, אבל נוכחותו שם תהיה, כנראה, רק בשורת התמונות של המנכ"לים לשעבר..