בגדה המערבית יש יותר מ- 300 מחסומים, כ- 120 מהם מאוישים. כמעט כל פלשתינאי שיוצא מהבית לעבודה, לבית ספר, לקניות, לטיפול רפואי, צריך לעקוף מחסום ולהפוך בכך למי שמפיר את החוק הישראלי. בשטחים אולי נבנית "מדינה שבדרך" אך זו לא המדינה הפלשתינית אלא "מדינת יהודה" על פי חזונה של תנועת "כך".

איש מילואים מבוגר, כבן 65, ישב בשבוע שעבר במבנה בטון קטן במחסום קלנדיה שליד שדה התעופה עטרות, בצפון מזרח ירושלים. תפקידו היה לבדוק את תעודותיהם של פלשתינאים שמבקשים לצאת את ירושלים לכיוון רמאללה. האיש, שסביבו היו פזורות עמדות ירי ואבטחה, עשה את עבודתו בהתנדבות. המבקשים לעבור במחסום ניגשו אליו והציגו תעודות: כרטיסים מגנטיים, תעודות זהות כתומות וכחולות, אישורים של הממשל הישראלי, תעודות סטודנט, תעודות מורה, תעודות עיתונאי ודרכונים מכל המינים.

שטח המחסום בקלנדיה הוא גיבוב אדיר של גדרות תיל, קוביות בטון וערימות אשפה שבצדיהן נדחקים כלי רכב. במחסום עוברים רק הולכי רגל, ואילו המיניבוסים והמוניות ממתינים לבאים מן הצד השני של המחסום כדי להסיעם ליעדם. כלומר, עד המחסום הבא.

רבים מהעוברים במחסום מחייכים לאיש המילואים המתנדב. יש כאלה שאפילו מטים לעברו את ראשם במעין קידה של כבוד. "אתם רואים", הוא אומר, "הכל הולך פה טוב, ומי שבסדר עובר בלי בעיות". הוא מודע לכך שכל פלשתינאי עם מעט כושר גופני יכול לעקוף את המחסום דרך שבילי ההרים שמסביב - אבל אין זה משנה לו. הכל הרי יודעים שלמחסומים אין ערך ביטחוני של ממש; שום דובר רשמי לא סיפק תשובה רצינית לשאלה לשם מה הם נחוצים.

הגדה המערבית היא ארץ של מחסומים. מספרם יותר מ- 300, כ- 120 מהם מאוישים. מערכת הכבישים בגדה רצופה בשילוט להתנחלויות, התנועה ברובם אסורה על פלשתינאים. "הנחיות הפיקוד הן להקפיא כל תנועה בצירי איו"ש, בתוך כך מוניות אוטובוסים, רכבים פרטיים ושאר כלי תחבורה, בחלק מהצירים, על פי צורך ביטחוני", כתב ב-3 באוקטובר שר הביטחון היוצא בנימין בן אליעזר בתשובה לשאלה של ח"כ זהבה גלאון. כדי למנוע תנועה של פלשתינאים בכבישים הוקפו רוב היישובים הפלשתיניים במאות חסימות. הם נתונים במצור וסגר קבועים. לפני שנים הגו פעילי תנועת "כך" תוכנית להקים בגדה מדינת יהודית, "מדינת יהודה", במקרה שממשלת ישראל תחליט לוותר על שטחים אלה. "מדינת יהודה" אמנם עדיין לא קמה, אבל אם מצרפים את מדיניות המחסומים לפרשות כמו המאחזים וההתנכלויות למוסקי הזיתים, אפשר בהחלט להגיע למסקנה על "מדינה שבדרך" בשטחי הגדה, אך בשום אופן לא מדינה פלשתינית.

עלי אל-חלילי, שהיה ראש אגודת הסופרים הפלשתינית, עבר במחסום קלנדיה ביום רביעי שעבר. הוא הגיש בקשה והצליח לקבל אישור כניסה לירושלים לזמן מוגבל. לפעמים מתחשבים באישור ונותנים לו לעבור, לפעמים לא. "היום היה לי מזל", הוא אומר.

מעט מזרחה לקלנדיה, מטפסות ילדות, תלמידות בית ספר יסודי, על תלוליות העפר של החסימה הסוגרת את הכניסה לכפר ג'בע. המורה הצעיר בילאל סלאח אל-דין עולה בעקבותיהן. הוא גר בכפר הסמוך, חיזמה (בגבול שכונת פסגת זאב), שגם הוא מוקף בחסימות, ומדי יום ביומו הוא מגיע בדרך לא דרך לבית הספר בג'בע. הוא מספר שאשתו ההרה חשה ברע לפני כמה ימים. הוא ביקש להביאה לבית החולים אל-מקאסד שעל הר הזיתים, אך לו ולאשתו אין אישור כניסה לירושלים. אם היו נוהגים על פי הוראות ישראל היו צריכים לפנות לממשל ולהגיש בקשה - הליך ארוך ומסובך עם סיכויים טובים שהבקשה תידחה. לדבריו, נשים בחיזמה החלו ללדת בבית. אחרות עושות דרך ארוכה בהרים ונוסעות ללדת בבית החולים הקטן של יריחו. הוא בחר לעקוף ברגל, עם אשתו, את המחסומים בשכונת שועפאט והצליח להגיע בשלום להר הזיתים. מבחינת החוק הישראלי הוא שב"ח (שוהה בלתי חוקי) ואפשר בנקל לעצור אותו ולשלחו לכלא.

הגבלות התנועה בשטחי הגדה וסביב ירושלים הן לא רק גזירות קשות שאי אפשר לעמוד בהן, אלא גם כאלה שאוטומטית הופכות את רוב הציבור הפלשתיני לעבריינים. כמעט כל פלשתינאי שיוצא מהבית כדי להגיע לעבודה, לבית ספר, לקניות, לטיפול רפואי, או לבקר בני משפחה, צריך לעקוף מחסום ולכן הוא בבחינת מי שמפר את תקנות הביטחון שנקבעו בחוק הישראלי.

מחסום נוסף, בקצה השכונה הירושלמית ראס אל-עמוד, עשוי חומת בטון ארוכה העוברת לאורך כבישי הגישה לעיירות אבו-דיס ואל-עזריה. אין בו מעבר רשמי וההמונים הנדחקים דרך הפרצות בחומה, שיוצרות חצרות הבתים הנושקות לה, עוברים למעשה על החוק. מתוך עמדה של צה"ל המשקיפה מגבוה אל מחסום הבטון אפשר לראות את אותם המונים מפירי חוק. אולם החיילים (לפחות בשבוע שעבר) הסתכלו ולא עשו דבר. זוהי מהותו של שלטון שרירותי: ברצותו הוא מפעיל את החוק, וברצותו מתעלם ממנו. הפלשתינאים במחסום אבו-דיס, ובמאות חסימות כמותו בשטחים, מוחזקים תמיד בחוסר ודאות. הם לא יודעים מתי יצליחו לעבור מבעד לפרצה במחסום (ולהפר את החוק) מבלא שיאונה להם כל רע, ומתי החיילים יעצרו אותם ואולי ינסו לפגוע בהם.

חומות המחסום באבו-דיס עוברות בשטח עירוני בנוי בצפיפות, בתוך שכונות מגורים במזרח ירושלים. הן מזכירות במידה רבה את החומות שהפרידו לפני1967 בין מזרח ומערב ירושלים. רבים בוודאי זוכרים כיצד דיברו בהתלהבות בארץ אחרי מלחמת ששת הימים על סילוק גדרות התיל והחומות והסרת מחיצות בין אויבים. והנה עכשיו הכל הפוך; מדינת ישראל בונה עוד ועוד גדרות וחומות בתוך שכונות ירושלים, לא הרחק מהמקום שבו היו החומות הקודמות.

מעבר לחומת אבו-דיס שוכן (בשטח הגדה) הקמפוס המרכזי של אוניברסיטת אל-קודס. אחד הסטודנטים, בעל תעודת זהות של הגדה, שעבר מבעד לפרצה בקצה החומה, הסביר מה היה עליו לעשות כדי להיכנס לירושלים בצורה רשמית ומסודרת: קודם כל יש צורך, כמובן, לפנות ליחידת הקישור של הממשל הישראלי ולהצטייד ברישיון. אחר כך יש לרדת לכיוון יריחו, לעבור לכביש מעלה אדומים, ושם להיכנס דרך המחסום לעיר. זהו טרטור שאורך הרבה זמן, אבל לא זה מה שמטריד אותו. "אני לא מוכן, עקרונית, לפנות לאף אחד כדי לקבל רישיון להגיע לטיפול בבית חולים, או לעבודה, או לבקר את אחותי", הוא אומר.

לדעתו, שלטון הדורש מאנשים רישיונות כדי לאפשר להם להגיע לבית חולים הוא שלטון אפרטהייד גזעני. שכן, את הרישיונות דורשים רק מהפלשתינאים שבשטחים ולא מהמתנחלים היהודים. לא אכפת לו, איפוא, לעבור על החוק הישראלי ואולי אף להסתכן - ובלבד שיוכל לשמור על כבודו. הוא גם מטיף לחבריו: "אל תפנו לעולם לממשל הישראלי לקבל רישיונות תנועה"; אם כל הפלשתינאים ינהגו כך יהיה אפשר, לדעתו, לשבור את מדינת המחסומים.