בכל רגע נתון אפשר לשמוע חילופי דברים מסוג זה באחד ממאות מחסומי צה"ל ברחבי השטחים הכבושים, וברוב המקרים הם לא מסתיימים טוב כמו המקרה של האב המאושר. לא תמיד מדובר רק בביקור יולדת. לפעמים קובע החייל אם יותר לאמבלונס לעבור, אם חולה יוכל להגיע לטיפול הדיאליזה, כלה לחופתה, או תלמיד לבחינת הבגרות שלו. כיום, יותר מבעבר, נתונים כמעט כל מהלכי החיים לשרירות לבו של החייל. הפקודות וההנחיות מעורפלות ומשתנות חליפות, בלאו הכי לא תמיד מקפידים לקיימן, ומול הפלשתינאים החייל הוא כל יכול. זה כמובן רע מאוד לפלשתינאים, אבל זה גם רע לחיילים, חורצי הגורלות.

לא קשה לדמיין מה עובר בלבו של פלשתינאי שנזקק לחסדיו של חייל ישראלי כדי לנוע ממקום למקום, ואילו רגשות זעם ונקם ניטעים בלבו, כשמבוקשו נשלל ממנו פעם אחר פעם, בדרך כלל ללא סיבה או הסבר. אבל צריך לתת את הדעת על ההשפעה שיש לשיכרון הכוח הזה על צעיר כבן 21-18, שלפתע ניתנת בידיו היכולת לגזור בקלות כזאת מי לשבט ומי לחסד. הדברים היו נכונים משחר ימי הכיבוש, אבל עם החמרת הצעדים האכזריים שנוקט צה"ל נגד כל האוכלוסייה הפלשתינית, נהפך גם החייל בהכרח לקהה לב הרבה יותר, והסמכויות המופקדות בידיו גדולות בהרבה מכפי מידותיו המוסריות של צעיר בגילו, יהיה חינוכו טוב ככל שיהיה. ומה יהיה עליו בבגרותו, צריך לשאול, בחייו האזרחיים, אחרי שחרץ בהבל פה, בגיל צעיר כל כך, גורלות לחיים ולמוות? איזה מין אזרח יצמח מהחייל שידע שהוא יכול להכריע את גורל זולתו, לפחות כל עוד הוא פלשתינאי?

התיאור הזה נעשה חמור יותר כשמדובר לא רק במוצא פיו של החייל, אלא גם באצבעו המונחת על ההדק. גם בתחום זה הידרדר המצב בשנתיים האחרונות מאוד. הוראות הפתיחה באש שונו ללא הכר. החיילים יורים לעתים על כל מה שזז, ללא כל אזהרה. לא תמיד ברור להם מה מותר ומה אסור, וזה גם לא משנה הרבה כי בלאו הכי צה"ל מעט לא חוקר מקרי הרג בשטחים. במצב הזה סמכות הפתיחה באש נתונה לעתים גם היא אך ורק בידי החייל הצעיר, שאינו מצויד בבגרות הנדרשת. אין זה מקרה שחיילי מילואים היו תמיד זהירים ומאופקים יותר.

חיילים ירו פגזים על ילדים שרכבו על אופניים, צלפו בעוברי אורח, בנשים ובילדים, ביוזמה של רגע, ולא נדרשו לתת את הדין, או אפילו לספק הסבר. בכך משדר להם צה"ל שהכל בסדר מבחינתו.

השנתיים האחרונות החזירו את חיילי צה"ל לזמנים הישנים והרעים שבהם הם לא ראו את הפלשתינאים כבני אדם כמותם, ודאי לא שווי זכויות להם. מפגשים עם חיילים המשרתים בשטחים מוכיחים זאת שוב ושוב. נקודת המוצא היא שהפלשתינאים הם אחרים, נחותים, ולכן מותר לעשות בהם כמעט הכל. צריך לראות למשל איך חיילים מפזרים התקהלויות בשטחים - בירי הפחדה אל תוך ההמון, בדיוק כפי שמניסים בעלי חיים.

יועצו המתפטר לענייני ביטחון של יאסר ערפאת, מוחמד דחלאן, שמיטיב להכיר את ישראל, אמר לפני כמה שבועות ל"הארץ": "הצבא שלכם מתנהג כמו סוס משתולל. מי מפקח עליו? שרון? בן אליעזר? כל חייל במחסום מתנהג כאילו הוא ראש ממשלה נבחר".

עכשיו ייתוסף לרשימת המפקחים על צה"ל שר הביטחון המיועד, שאול מופז, האיש שמעורר בקרב הפלשתינאים ושוחרי זכויות אדם בעולם סלידה גדולה אף יותר משרון ובן אליעזר. ההידרדרות המוסרית של צה"ל בשטחים, החיסולים הסיטוניים, כליאת התושבים והרעבתם, והאצבע הקלה על ההדק נזקפים לחובתו יותר מאשר לחובת כל אחד אחר. קיים חשש שכשר ביטחון בממשלה ימנית קיצונית, הוא ינקוט צעדים קשים עוד יותר, והחיילים ישתחררו אז, בהכרח, מעוד עכבות מוסריות. זה צריך להדאיג אותנו אפילו יותר מאשר את הפלשתינאים.