אל מול ד"ר ברוך גולדשטיין שטבח ב-30 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה, בפברואר 94', ייכנס מעתה למיתוס של המאבק הלאומי הישראלי הטבח שעשתה בליל שבת חוליה של הג'יהאד האיסלאמי במאבטחיהם של מתפללים יהודים, שעשו את דרכם מהמערה אל בתיהם בקרית ארבע. כך נמשכת ומתארכת שרשרת הדגלים שמניפים שני הצדדים במרוץ העקוב מדם שהם מנהלים מבלי יכולת להתעשת, להיעצר ולשאול את עצמם לאיזו תכלית ועד מתי.

מאזן העימות הישראלי-הפלשתיני שפרץ מחדש, באלימות שלא היתה כמותה, בספטמבר 2000, מצביע על מחיר דומה ששני העמים משלמים ועל תהליכים זהים הפוקדים אותם. נקודת ההתחלה היתה שונה בתוקף היתרון הכלכלי, הטכנולוגי, הצבאי והמדיני שיש לצד הישראלי, אבל התוצאה - דומה. לשני הצדדים נגרמו אבידות כבדות בנפש ובפצועים במספרים שלא שיערו מראש.

שני העמים עוברים טראומה קשה המשבשת מאוד את סדר יומם. שניהם חיים באימה שהשפעתה על שלוות נפשם ועל יכולתם לנהל חיים תקינים ניכרת מאוד. שני העמים משלמים מחיר כלכלי כבד ביותר המחולל בתוכם זעזועים פנימיים המתבטאים בין השאר בקריאת תיגר על השלטון. שני העמים נקלעו לסחרור רגשי ופסיכולוגי המעצים את איבתם ההדדית ומגביה את המחסומים בדרך להשגת הבנה אי פעם בעתיד.

בכל רגע נתון מתמלא מחדש כל אחד משני הצדדים בשכנוע בצדקת דרכו. יממה וחצי לאחר הפיגוע הקשה בחברון לא יימצאו הרבה אוזניים ישראליות שיהיו נכונות לקבל את ההמלצה להתבונן על מעגל הדמים בפרספקטיווה ולשאול מה התוחלת שבהאצת סחרורו. יממה וחצי לאחר הטבח בחברון, הציבור הישראלי (ברובו), וכך גם ממשלתו, יחפשו מטרות פלשתיניות מהדהדות לפריקת הזעם והתסכול על המארב שהטמינה חוליית הג'יהאד האיסלאמי. הלבבות הנסערים ייזונו מזדוניות הפיגוע, מהבחירה במתפללים ובכוח המגן עליהם, מהזיכרונות על הטבח שהיה בחברון ב-29'. מערבולת רגשות כזו אופפת גם את הפלשתינאים כשמסוקים ישראליים מתנקשים באחד מגיבוריהם ואגב כך פוגעים בילדים ובאזרחים שאין להם קשר לטרור, או כשטנקים ודחפורי ענק מפצפצים בתים בדרכם לרסק מוקדי טרור.

קשה לרחוץ בניקיון כפיים בתנאים כאלה: הישראלים מזכירים את ניסיונו של אהוד ברק להשיג הסכם ולשלם בעדו מחיר מדיני וטריטוריאלי חסר תקדים, והפלשתינאים משיבים בהצבעה על תנופת ההתנחלויות שלא פחתה בתקופת שלטונו ושסתרה את הצהרותיו על נכונותו לפינוי רוב השטחים. הישראלים שולפים את המידע על ההכנות שעשה יאסר ערפאת כדי להתניע את האינתיפאדה כעדות למזימתו לחסל את ישראל בשלבים, והפלשתינאים שואלים, אם זו היתה כוונתו, מדוע לא קיבל את הצעת ברק בקמפ דייוויד כדי לקדם ממנה את תוכניתו הגדולה. הישראלים מצביעים על אופיה הגורף, החובק כל, של המשטמה הפלשתינית לציונות, והפלשתינאים גומלים בציטוטים גזעניים, אנטי-ערביים, מתוך השיח הישראלי ובהתנהגות ברוטאלית של מתנחלים קיצוניים ושל אנשים בכוחות הביטחון.

באין מנהיגים בעלי שיעור קומה שיחלצו את שני העמים מהשגרה הקטלנית, הם ממשיכים להתבצר בצדקנותם, לחתור להכניע את היריב (במקום להתפשר אתו) ולשחוק את ערכם של חיי אדם. הדם נהיה זול.