שוב מתברר, למרבה הזוועה, שהטרור הפלשתיני מגלם בתוכו אכזריות קהת חושים, עיוורת וחפה מכל עכבה אנושית. שום ערך עלי אדמות, שום אמונה או שאיפה לאומית, לא יטהרו לעולם את ידיו של מי שפרץ באישון לילה בבעיטה את דלת ביתה של אשה צעירה, ובעודה מסוככת בגופה על ילדיה הקטנים - ירה בה מטווח קרוב כל כך, שהכדורים פילחו את גופה והרגו גם אותם.

הרוצח הפלשתינאי שירה בתרצה דמארי, ברויטל אוחיון ובשני ילדיה מתן ונועם וביצחק דורי, בקיבוץ מצר - בא ככל הנראה מאזור טול כרם, מחוליה פרועה במיוחד, שאפילו כללי הזרוע הצבאית של הפתח אינם קיצוניים מספיק לגביה. למרבה הזוועה, אין זו הפעולה הראשונה של שחיטת הורים על ילדיהם בביתם ובמיטותיהם - ולגודל האכזבה אין בציבור הפלשתיני מי שייתייצב בעוז נגד תופעה בזויה זו ונגד נזקיה הנוראים.

בשיחה עם עמירה הס ("הארץ" 10.11) התרברבו חברים צעירים בארגון "גדודי חללי אל אקצא" ברציחות שביצעו, וטענו שמותו של לוחם מכאיב להם יותר ממותו של ילד. צעירים אלימים ונבערים אלה, המהלכים אימים על סביבתם, כפו את סדר היום המבעית שלהם על העם הפלשתיני כולו. במרוץ הדמים שהם מנהלים מול הכנופיות המתחרות - החמאס והג'יהאד האיסלאמי - מנהיגי הפתח נגררים, כך נראה, אחרי השוליים המעוותים ביותר, המסבים נזק נורא גם לציבור הפלשתיני וגם למנהיגיו.

בשעות כאלה נאטם הציבור בישראל למכאובם של הפלשתינאים ולמשמעויות הכיבוש המחודש של שטחי הגדה. בשעות כאלה נדחפת הממשלה להחלטות קיצוניות, המגובות בתפישה צבאית נוקשה. פיגועים כאלה מרחיקים כל תקווה ליישוב הסכסוך ומחזקים את גורמי השוליים השואפים ללבותו.

והנה, מתוך התוהו-ובוהו מתגלה תופעה אנושית מעוררת השתאות. מתהומות האבל והשכול בוקע קולם של חברי מצר אשר מבקשים לשמר את רקמת יחסיהם עם שכניהם הערבים ולהמשיך לטפח את הידידות והדו-קיום עם השכנים הפלשתינאים שמעבר לקו. בין הפרדוקסים של הסכסוך אי אפשר שלא לציין את מאבקם העיקש של חברי הקיבוץ, ביחד עם שכניהם מהכפר הפלשתיני הסמוך קפין, נגד הסטת גדר ההפרדה אל אדמות קפין. חברי מצר אינם מתנגדים לגדר ההפרדה. הם מעוניינים בה; אך הם עומדים על כך שהיא תעבור במתווה המקורי של הקו הירוק, ולא במתווה החדש, שיגרום להפקעת אדמות ולעקירת מטעים בקפין.

גם בשעות הקשות ביותר, קיבלו חברי מצר את פני ידידיהם מקפין וממיסר הסמוכים (מיסר ומצר חולקים קו מים משותף וחוגים לילדים), ולא שינו את דעתם כי אפשר לקיים חיים של שכנות טובה ושלום תוך הידברות והסכמה. הידידות הצנועה הזאת, בין חברי מצר לשכנים הערבים בישראל ובשטחי פלשתין - אשר עומדת עכשיו במבחן כה קשה - היא תזכורת בודדת למטרה האמיתית שצריכה לעמוד לעיני כל. צריך לקוות שהקול שנשמע במצר, במסיר ובקפין הוא זה שיגבר לבסוף על סחרחרת הדמים.