בפעולה לא אלימה יש חשיבולת לקשר בין עיקרון למעשה. לעתים הפעולה הלא-אלימה תניב באופן ישיר את התוצאה הרצויה – למשל, כאשר הפגנה משכנעת מנהיגים פוליטיים לשנות את דרך הפעולה שלהם. אך לרוב, פעולה לא-אלימה מוצלחת משמשת לגיוס תמיכה מוסרית ופוליטית לשינוי חברתי ופוליטי. כאשר גנדי יצא לצעדה שמטרתה להשתלט בדרך לא אלימה על מפעלי המלח בהודו, הוא נחל הצלחה כבירה משום שרבים העזו להמשיך ולצעוד בטור אל הכניסה, חיכו להם השומרים, שלא היססו להשתמש באלותיהם. תנועת זכויות האזרח בארצות-הברית הגיעה גם היא להישגים עצומים בזכות אנשים בודדים, שפעלו יחד ו קיבלו עליהם את הסיכונים הצפויים. בברירמינגהאם שבאלבמה הותקפו מפגינים שלווים, שכרעו ברך ושרו מזמורים, על-ידי שוטרים חמושים באלות ו כלבי משטרה. העיקרון המוסרי שהצועדים ביקשו להביע קיבל ביטוי רב עוצמה כאשר מיליונים צפו באירוע בטלוויזיה והבינו את צדקתם של הצועדים ואת חחוסר-הצדק שבעמדת הרשויות.

פעולה לא-אלימה אטסרטגית היא לעתים קרובות פרובוקטיבית. היא ממלכדת את היריבים, שלעתים קרובות הם הרשויות: אם יאפשרו את קיום הפעולה, היא תצליח להעביר את המסר שלה והתנועה תתעצם. אם הרשויות יתנגדו, ובייחוד אם ינקטו באמצעים אלימים, הצדק של הפעילים ואי-הצדק של המתנגדים יהיה ניכר עוד יותר, ויניב לפעילים רווח פוליטי משמעותי.

אי-אלימות דורשת אומץ. אך אומץ אינו שקול להרפתקנות פזיזה: פעולה בעלת השלכות הרסניות עבור הפעילים ו/או התומכים - אם במכוון ואם מתוך חוסר אחריות - היא פעולה מזיקה, ולכן אלימה ולא-צודקת באופן מהותי. את האומץ ואת הרצון בפעולה יש לאזן במתינות. כדי להיות צודק צריך להיות הגיוני ולפעול בהתאם. פעולה הגיונית דורשת מספר תכונות, בין השאר, להקדיש די זמן להבנה והערכה יסודית של המצב לפני הפעולה, כך שזו תביא בחשבון את כל המרכיבים של המצב ותתן להם מענה נכון.

אי-אלימות כטכניקה של כוח היא פעולה שמובילה לצדק ולשלום. זהו אמצעי לשימוש בכוח, אסטרטגיה שמטרתה להיאבק ביריב המוכן לעשות שימוש בכוח צבאי ומצוייד היטב למטרה זו. אי-האלימות היא אסטרטגיה שאינה מפחיתה מהאלימות של היריב, היא פשוט הופכת את האלימות שלו ללא-יעילה. כובש שומר על כוחו רק בהסכמתו של הנכבש. ברגע שההסכמה הזו בטלה, הכובש מאבד את כוחו.

הנשק של אי-האלימות כולל שיטות פסיכולוגיות, כלכליות ופוליטיות, המתחלקות לחמש קבוצות:

1. שיטות של מחאה לא-אלימה ושיכנוע, כולל הצהרות רשמיות, תקשורת עם קהל רחב יותר, פעולות פומביות סימליות, משמרות, שימוש בדרמה ובמוזיקה, תהלוכות, אסיפות, פרישה ממסגרות מסוימות.
2. שיטות של אי-שיתוף פעולה חברתי כוללות אי-שיתוף פעולה עם אירועים חברתיים, מינהגים ומוסדות, ופרישה מהמערכת החברתית.
3. שיטות של אי-שיתוף פעולה כלכלי כוללות חרם מוצרים של צרכנים, פועלים ויצרנים, של בעלים והנהלות, של מחזיקי משאבים פיננסיים ושל ממשלות.
4. שיטות של אי-שיתוף פעולה פוליטי כוללות דחייה של סמכות ואי-שיתוף פעולה של אזרחים עם הממשלה.
5. שיטות של התערבות לא-אלימה כולות פעולות ישירות בעלות מרכיבים פסיכולוגיים, פיזיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. כלי-הנשק המרכזיים כאן הם שביתות רעב, השתלטות וחסימה לא-אלימה וכינון מוסדות עצמאיים או ממשלות מקבילות המתחרות בממשלה השליטה.

בדומה לדרכים אחרות לשימוש בכוח, כגון מלחמה קונבנציונלית או מלחמת גרילה, נדרשים תנאים מסוימים כדי להבטיח פעולה לא-אלימה תהיה יעילה, תנאים שצריכים לעמוד בהם כדי שהטכניקות הנ"ל יגיעו לכדי מיצוי מקסימלי. הצלחתה של אי-האלימות תלויה במספר גורמים.

נדרשת אסטרטגיה כוללת, שמטרותיה ברות מימוש. צריכה להיות תנועה מתעצמת, ממטרה מעשית אחת לבאה אחריה. האסטרטגיה הכוללת צריכה להיות גמישה, ולהיצמד תמיד לערכים הבסיסיים שעליהם היא מושתתת. הכשרה אינטנסיבית, ביטחון עצמי ומשמעת עצמית נחוצים הן לפרט והן לקבוצה. אין מקום לאילתור.

לאסטרטגיה לא-אלימה יש היסטוריה ארוכה, עם דרגות שונות של הצלחה. לעתים הושגה ההצלחה על-ידי שינוי דעתם והתנהגותם של היריבים – אבל זה נדיר. לעתים קרובות יותר הושגה הצלחה חלקית על ידי הסדר (השגת חלק מהיעדים, וויתור על אחרים). האסטרטגיה הלא-אלימה הוכחה כיעילה גם כאמצעי לכפייה לא-אלימה על היריב (כך שאין לו ברירה אלא להיכנע). לעתים המשטר של היריב מתפורר לנוכח הדחייה ההמונית והשיתוק הנוצר כתוצאה מאי-שיתוף הפעולה– כפי שקרה למשטרו של מרקוס בפיליפינים, שקרס בשנות השמונים. בשנים האחרונות נעשה שימוש באסטרטגיה לא-אלימה במקומות רבים בעולם, כולל צ'ילה, דרום-אפריקה, פולין, הונגריה, בורמה ופלסטין עצמה, בשלבים המוקדמים של האינתיפאדה הראשונה. אי-האלימות גם הביאה לקץ משטרו של מילוסביץ' בסרביה. מבחינה היסטורית, היתה לאסטרטגיה הלא-אלימה השפעה ניכרת על סיכסוכים – כאשר נעשה בה שימוש מושכל. לעתים קרובות, נתקלה הפעולה בדיכוי משמעותי מצד היריב, תגובה המוכיחה מה רב כוחה של אי-האלימות. בפועל, פעולות דיכוי ברוטליות נגד מתנגדים לא-אלימים מעוררות תהליך של "ג'יו-ג'יטסו פוליטי", המגביר את ההתנגדות, זורע קשיים במחנה היריב, ומגייס צדדים נוספים לטובת המתנגדים הלא-אלימים.

אי-האלימות עולה בקנה אחד עם האיסלאם, שם היא מקושרת למושג הכוח. המטפיזיקה האיסלאמית רואה בכוח פריביליגיה של הבורא, ואחד היסודות האיסלאמיים הבסיסיים הוא האמונה שהברואים פועלים כדי לשרת את המטרה האלוהית. על-פי האיסלאם, פעולה למען שיחרור היא בגדר ציות לבורא, כי נקבע בחדית' ש"אין לציית לשום ברוא תוך אי-ציות לבורא." על-פי השקפה זו, המאבק בעוול הוא היבט חשוב של האיסלאם. את הג'יהאד אפשר לנהל בלב, בשפה ובידיים. בחדית' נאמר כי "מוסלמי אמיתי הוא זה שלשונו וידיו אינם נגועים באלימות, ומוג'אהיד אמיתי הוא זה שפרש מכל עשייה האסורה על-ידי האל." ג'יהאד הוא סוג של מאמץ – חתירה לצדק ולאמת - שאינו חייב להיות אלים.

בעולם הערבי, הרוב המכריע של תנועות השיחרור נגד הקולוניאליזם האירופי עשו שימוש באי-אלימות. במרוקו של שנות החמישים, למשל, השתמשה התנועה הלאומית בתפילת ה"לטיף" – הפונה לתכונות האלוהיות של חסד ורחמים - כנגד הצרפתים, שאסרו על התפילה. אבל זו רק דוגמא אחת מתוך הרבה דוגמאות אפשריות.