אתמול, בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי לילה חסר שינה, קשה מנשוא, בו הסתגרו חברי קיבוץ מצר בחדריהם, מנסים להבין את גודל הזוועה, החלו חברי קיבוץ לצאת החוצה מהבתים - אחד אחד יצאו, אבלים ודוממים, כדי לחלוק את יגונם עם אחרים. על מדשאות הקיבוץ נאספו החברים אט-אט, מהססים, מתקשים למצוא את המלים. אט-אט החלו לדבר, בלחש - מספרים זה לזה איפה היו בלילה, מתי שמעו את היריות, מה עשו ברגע שהחלו היריות. לאחר מכן, בחשש גובר, ניסו לברר מה בדיוק קרה ומי איננו בין החיים.

השמות נלחשו מפה לאוזן, מאשרים בעצם את מה שהיה כבר ידוע. אולי קיוו לנס? שמישהו יאמר פתאום - "לא, זו היתה רק שמועה, היסטריה עקב הנסיבות. בעצם איש לא נהרג, אולי יש רק כמה פצועים". אבל בחדר האוכל, שכולם ניגשו אליו, היתה מונחת חבילת דפים מודפסים. כל אחד בא, נטל בתורו דף וקרא בעיניים דומעות את השורה הראשונה, שלאחריה פגו כל התקוות: "לחברים שלום, אנחנו מתעוררים לבוקר קשה ומבכים את הירצחם של תושבי הקיבוץ". חמישה נרצחו, בהם אם ושני בניה הקטנים.

מצר הוא קיבוץ קטן שחוגג השנה את יובל ה- 50. הוא נוסד על ידי עולים מדרום אמריקה, בעיקר מארגנטינה. 200 חברים בסך הכל, 100 ילדים ועוד כ- 100 תושבי חוץ מתגוררים בקיבוץ הקטן של השומר הצעיר, שנמצא ממש על קו התפר, בשכנות לכפרים הערביים מיסר וכפין. התושבים כאן האמינו מאז ומתמיד בדו-קיום ובשכנות טובה עם הערבים מהכפרים הסמוכים. אתמול נראה היה כי גם הפיגוע הנורא לא יצליח לערער את הביטחון בחיים המשותפים וביחסים טובים עם השכנים.

"אנחנו בטוחים שכל אם, גם בישראל וגם בפלסטין, רוצה שגשוג כלכלי ועתיד טוב יותר לילדים", אמרה אתמול חברת הקיבוץ, רוסי וגשל. "גם הערבים רוצים שלום. למרות הזוועה שקרתה פה, התקווה היחידה שלנו זה השלום. צריך לקדם אותו. מספיק כבר עם סוללות אנשי הצבא והמנהיגים שמובילים אותנו לדרך ללא מוצא. הנהגה אמיתית צריכה לחתור לשלום, לשבת ולדבר עם הצד השני ולנסות לפתור את הסכסוך הזה. השכנים שלנו מהכפרים הערביים הסמוכים ממשיכים להיות חברים ושכנים טובים. אתמול הם לא הפסיקו להתקשר, לתמוך בנו ולהביע צער על הרצח.

"אין לנו תחושה של שבר ביחסים בינינו, כי אלה יחסים איתנים, ארוכים ומבוססים. אנחנו מקיימים אירועים משותפים בחגים ותמיד עוזרים אחד לשני. מה שקרה פה אתמול הו א טרור שקשור לכיבוש - טרור של ערפאת ושל ממשלת ישראל. אני בטוחה שהאחווה עם השכנים תימשך. תושבי הכפרים לא אשמים ולא אחראים לרצח הזה ואני בטוחה שמה שקרה רק יחזק אותנו. כל הלילה קיבלתי טלפונים מאנשים ממיסר שדאגו לנו בדיוק כמו שדאגו המשפחות שלנו מחוץ לקיבוץ. אנחנו גאים על הדו-קיום השורר כאן. המקום הזה הוא אי של שפיות וההוכחה שדו-קיום אפשרי. לגבי ערביי השטחים, אנחנו צריכים להיפרד מהם ולהפסיק את הכיבוש".

כמו כדי לתמוך בדבריה של וגשל, זרמו אתמול אל הקיבוץ משלחות של ערבים ישראלים מהכפר מיסר. הם לא נזקקו לנסוע או אפילו ללכת זמן רב. רק כ- 200 מטר מפרידים בין מיסר לקיבוץ מצר. מרחק של כלום, כמעט ישוב אחד, הביטוי הנאמן ביותר למושג "שכנים". עימאד חוסיין, אחד המנחמים ממיסר, אמר אתמול: "אנחנו חייבים לעבור את זה ולהמשיך בדרך שלנו, שהיא הדרך הנכונה. אנחנו שכנים למעלה מ-50 שנה. היחסים בינינו מצוינים. הלוואי שכולם היו יכולים לראות איך שיהודים וערבים חיים כאן יחד. אם כולם היו כמונו לא היתה כאן מלחמה".

ואמנם, ההיסטוריה מאששת את דבריו של חוסיין. כבר בראשית ימיו של הקיבוץ, בשנת 1953, עזרו הע רבים ממיסר לקיבוץ וסיפקו לחברים מים מהבאר בכפרם. זה היה תחילתו של שיתוף פעולה שרק הלך והתהדק. "היום יש לנו קו מים משותף", מספר חוסיין. "אנחנו מזמינים אותם לאירועים ושמחות שלנו והם מזמינים אותנו לאירועים ושמחות שלהם. אנחנו תמיד ביחד, גם בצרות. מה שקרה אתמול זה משהו שאף אחד לא חלם עליו. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שקורה דבר כה נורא. הכי טוב זה השלום".

יואב בן-נפתלי, חבר הקיבוץ, סומך את ידיו על דברי חוסיין. "במצר ובמיסר גידלו את הילדים ביחד", הוא מספר. "הילדים שלנו ושלהם משחקים ביחד. אנחנו למדנו מהם איך לגדל זיתים והם למדו מאיתנו להקים חממות. לאנשים מבחוץ זה אולי נשמע מוזר, אבל כאלה הם החיים כאן".

רוסי וגשל: "אנחנו נפגשים לא רק בלוויות אלא גם באירועים שונים. יש פה חיים משותפים. יש לנו פעילות ענפה. ועד הקיבוץ עובד בשיתוף פעולה מלא עם הוועד של מיסר, כדי שההרמוניה בין הוותיקים משני הצדדים תשרור גם אצל הדור הצעיר. אני לא יודעת אם היחסים האלה ייפגעו או לא, אבל אני יודעת שחשוב לנו להמשיך ולקדם את השלום בינינו. והרי אנחנו עובדים על זה כבר 50 שנה. זה לא מובן מאליו, צריך להשקיע זמן ואנרגיה, אבל אנחנו ההוכחה שזה מצליח. לא תמיד הכל ורוד. לפני שנתיים היה כנס עם נשים ערביות והיו האשמות, נאמרו דברים קשים, אבל זה היה דיון לגיטימי. אנחנו מנסים לקיים דו-קיום גם במצב הנוראי שמסביב".

חבר נוסף ממיסר שבא לנחם ולמתוך הוא ארדה טאהר. "בכל יום שישי היה אבא שלי הולך למיצר לספר סיפורים לילדי הקיבוץ בבית הילדים", הוא נזכר. "אבא היה מספר את סיפוריו ומלווה את דבריו בנגינת חליל. אנחנו כמו משפחה גדולה. ביום האדמה, למשל, היו באים ערבים מהכפרים הסמוכים כדי לעשות בלגאן. איך הגבנו? זרקנו אותם מפה, גירשנו אותם ממש בכוח, כדי שלא יכניסו לנו שנאה בלב. אני נזכר מה קרה בשנת 1967, במלחמת ששת הימים. אז, רוב חברי הקיבוץ היו מגויסים ואנחנו באנו ממיסר כדי לעבד את השטחים של הקיבוץ, כדי שכל העבודה שלהם במטעים ובפלחה לא תרד לטימיון".

חברי הקיבוץ הוותיקים ממשיכים להעלות זכרונות יפים, כמו כדי להקל על המאורעות הקשים בהווה. בתחילת ימי הקיבוץ, הם מספרים, הקמנו אוהלים בשטח. איצ'ה, ממקימי הקיבוץ, סיפר אתמול בכאב שהבית בו נרצחו רויטל אוחיון ושני בניה היה הבית הראשון של הקיבוץ ושימש שנים ר בות כבית ילדים.

האמונה ביחסים השכנות המצוינים בלתי מעורערת, אך משהו בכל זאת השתנה. משהו אחר. תחושת הביטחון האישי נפגעה. התחושה שהבית - שאמור להיות המקום הבטוח ביותר בעולם - כבר אינו כל כך בטוח. דבורה הופמן, חברת הקיבוץ, אמרה אתמול: "החיים שלי לא יחזרו להיות אותו דבר. הבית שלי ממוקם ממש ליד גדר הקיבוץ ותמיד ידעתי שזה יכול להיות מסוכן, אבל לא פחדנו. והנה, כשהתסריט המחריד קורה בפועל, הכל משתנה. בלילה, כששמעתי את היריות, בעלי לקח את הנשק ויצא. אני נשארתי בבית עם הילדים. זו היתה תחושה נוראית של חוסר ודאות וחוסר ביטחון. גם האור והחשמל נותקו וישבנו לאור נרות עד הבוקר, ממתינים חסרי אונים, לא יודעים מה קורה.

"כשמבינים שהבית שלך לא בטוח, זו הרגשה מאוד קשה. קודם בכלל לא פחדנו פה. החששות היו רק אם הלכנו לעיר, כי הרי הפיגועים מתרחשים שם. אבל הנה הפיגועים הגיעו גם אלינו. פירוש הדבר כנראה שנגמר המזל של הקיבוץ. למה לפגוע דווקא בנו? הרי דווקא אנחנו רוצים לעשות איתם שלום. אני לא מבינה את זה".

אתמול בבוקר התכנסו החברים. אסיפת קיבוץ. כולם היו עדיין בהלם, אותות הלילה הקשה ניכרים על הפ נים. כולם התחבקו, בנסיון לעודד ולנחם זה את זה. מזכיר הקיבוץ, איציק דורי, האיש הכריזמטי שהנהיג את הקיבוץ, נרצח. דורי, האיש שכולם נזקקו לו כל כך בשעות קשות אלה, האיש שהיה יכול לעזור לכולם, איננו. לא פלא שהיה נדמה שהחברים מבולבלים ומחפשים יד מכוונת.

באסיפה העלו החברים שאלות קשות - איך זה שהקיבוץ פרוץ ומה אפשר לעשות בעתיד כדי להגן על התושבים, כדי שרצח נורא כזה לא יישנה. נציגי משרד הביטחון, שבאו לאסיפה, ניסו לענות לשאלות ככל יכולתם, השתדלו להרגיע את התושבים.

גדר הפרדה היא פיתרון אפשרי. עבודות ההקמה של הגדר סמוך לקיבוץ נמצאות רק בתחילתן, אך חברי הקיבוץ פועלים בחודשיים האחרונים נגד הגדר, בניסיון להעתיק אותה ממקומה. לפני חודש הפגינו החברים נגד הגדר. חברי הקיבוץ אומרים שלא היה מדובר במחאה נגד הגדר עצמה, שאיתה אין להם כל בעיה, אלא נגד מיקומה. "הגדר הרעה" הם קוראים לה.

חבר הקיבוץ, יואב בן-נפתלי, הסביר אתמול: "אנחנו לא רוצים שיספחו לישראל 15 אלף ערבים מהכפרים ברטא ובקה אל שרקיה, אלא שהגדר תעבור בתוך קווי 67'. מדינת ישראל אוכלת את יושביה והכיבוש הוא מקור כל הרע. ישראל הופכת לב וסניה. אם לא נגדיר את עצמנו וניפרד, לא תהיה ישראל. צריך לעשות גדר כי אין פה גבול והשטח פרוץ. כל אחד יכול לחדור לתוך הבתים שלנו. אין ביטחון בקיבוץ. תמיד אמרנו שצריך להקים גדר ומהר. הבעיה היא שהגדר שמקימים היא גדר רעה. התוואי שלה מספח כפרים ערביים על כל תושביהם, וגוזל מהערבים את אדמות כפר כפין. אנחנו נגד הסיפוח הזה ולא מוכנים שזה יקרה. גדר כזו תוביל להמשך האלימות".

רק לפני שבועיים בא לקיבוץ בנימין בן אליעזר, אז עדיין שר הביטחון. הוא בא לבדוק מה קורה עם הגדר ואת הבעיות סביבה. למרבה האירוניה, אתמול בדיוק היה אמור לבוא לקיבוץ נציג של צה"ל, כדי להמשיך בבדיקות.

אתמול, למרות הצער, נעשו גם נסיונות לחזור איכשהו לחיים תקינים. קודם כל, היה ברור שחובה לטפל בטראומה. צוות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים הובהלו לקיבוץ ושוחחו עם התושבים, ובעיקר עם הילדים. אבל לכולם ברור שיחלוף עוד זמן רב עד אשר חברי הקיבוץ ההמומים יוכלו באמת להתגבר על אובדן חבריהם.

אתמול גם הובא לקבורה איציק דורי. זו היתה לוויה מאופקת, לא מתלהמת. משלחת מהכפר מיסר באה לחלוק לו כבוד. "אנחנו נמשיך בדרכו של איציק, דרך השלום. לא ניתן שירצחו את הדו-קיום", אמר על קברו דורון ליבר, רכז המשק. וזה אכן היה המסר מכל עבר ובכל רגע. הכאב העצום לא הקהה את האמונה היוקדת של חברי הקיבוץ בשלום, בצורך בשלום, בהבנה שרק בדו-קיום בין יהודים לערבים יש תקווה לאזור המיוסר הזה.