האווירה במערכת הרבעון "פלשתין-ישראל ג'ורנל" משמרת גם בימים אלה אופטימיות בלתי נלאית. דומה שעצם קיומו של המפעל המשותף הוא המסר החשוב שלו.

אתרע מזלו של זיאד אבו-זייאד והוא היה בקו הבריאות השבוע. דווקא בעונה זו של שפעת גרונו לא כאב, עצמותיו לא דאבו ואפו לא זלג. בקיצור, שום דבר שהצדיק ביקור בקופת חולים בסניף שלו בירושלים המזרחית ואף מזכה אותו בהיתר כניסה לחלק זה של העיר. הרי לא רק רשיון האח"מ שלו נשלל מזמן; בכל פעם שנדרש מי שהיה עד לא כבר השר הממונה על ירושלים בממשלתו של ערפאת לבוא לירושלים מביתו שבעזריה הסמוכה, הוא נזקק לאישור מיוחד.

את ביקוריו בקופת חולים מנצל לעתים אבו-זייאד לביקור חטוף במערכת הרבעון "פלשתין-ישראל ג'ורנל", שהוא אחד משני עורכיו הראשיים. מין טכניקה של הישרדות שכל מקורביו מכירים אותה. בעצם, לא רק מקורביו, אלא גם כוחות הביטחון שנוהגים לפקוד לעתים את המשרד הצנוע של העיתון הישראלי-הפלשתיני שליד מלון "ריץ" במזרח העיר, מיד לאחר שאבו-זייאד יוצא ממנו. באים בנימוס, מבררים מה נשמע, מה בדיוק עושים, והולכים. ביקורי פתע אלו נהפכו כבר לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של המקום.

אלא שהשבוע, מאחר שהיה דווקא בריא, נמנע ממנו לבוא למסיבת הפרידה שהתקיימה במערכת העיתון לעורך האחראי הישראלי היוצא, דן ליאון. את החומוס ניגבו בלעדיו וגם את ישיבת המערכת קיימו בהעדרו. גם זה כבר עניין שבשגרה, כשהשותפים הפלשתינאים נתונים בעוצר, בסגר או תקועים שעות במחסום. לעתים מעתיקים את ישיבות המערכת ללשכתו של אבו-זייאד בעזריה.

כל אלו תרמו, מן הסתם, למיקומה של ישראל במקום ה- 92 בדירוג חופש העיתונות שפירסם השבוע הארגון "עיתונאים ללא גבולות", עשרה מקומות ברשימה מתחת לעיתונות הפלשתינית. גם אם יש דבר-מה מגוחך במיקום הזה, דירוג האשראי העולמי מטיל אימה על הציבור הרבה יותר מדירוג האשראי של חופש הביטוי בישראל. המערכת של "פלשתין- ישראל ג'ורנל", המופיע באנגלית בלבד, ממחישה בקשייה את כל המורכבות והבעייתיות בשני הצדדים.

שער הברזל בכניסה למערכת נטול כל שלט המבשר על אופי המקום. קשה בימים אלה להסמיך ברחוב הפלשתיני את המלים ישראל ופלשתין זו לזו. המדרגות המובילות למשרדי המערכת מביאות את המבקר אל עולם אחר. תשע שנים קיים הרבעון, שאת הוצאתו יזם העיתונאי הוותיק ויקטור ציגלמן, בעבר עורך ה"ניו-אאוטלוק". אבו-זייאד, בעל ותק בדיאלוג הישראלי-הפלשתיני, נשבה מיד ברעיון.

הגיליון הראשון של הרבעון ראה אור בחורף שאחרי החתימה על הסכם אוסלו ויוחד לכלכלת השלום. כיום מעטרות הכריכות הצבעוניות של כל הגיליונות את קיר החדר שבו יושבים העורכים בפועל, והן מספרות את סיפורן של השנים שחלפו מאז. על הכריכה האופטימית הראשונה של כלכלת השלום נראים מחשב, תפוזים, מטוס כחול-לבן, עשן מיתמר מארובה של בית חרושת. ככל שנודד המבט מהגיליון הראשון לבאים אחריו, מתחלף עשן המפעל בעשן המלחמה על כריכות הגיליונות המאוחרים יותר, במעין תיעוד גרפי עצוב של המצב.

עם זאת, האווירה במערכת משמרת אופטימיות בלתי נלאית. כמו בתיבת נח באים לכאן זוגות-זוגות. לרבעון שני עורכים ראשיים - אבו-זייאד הפלשתינאי והפרופ' דניאל בר-טל הישראלי, מרצה לפסיכולוגיה חברתית-פוליטית באוניברסיטת תל אביב; שני עורכים אחראים - הלל שנקר הישראלי, עיתונאי ותיק, וחאדר אבו-עליא הפלשתינאי, מורה לאנגלית מקצועית באוניברסיטת אל-קודס.

אבו-עליא נכנס לתפקידו רק לפני ימים מספר. למעשה, עוד לא החליט אם הוא נשאר שם. מעבר לבדיקת אופיו של התפקיד, בוחן אבו-עליא את יכולתו להישאר. עקרונית, הוא רוצה. ב- 98', "ימים טובים" כדבריו, חזר משהות של 13 שנים בארצות הברית, שם עשה תואר שני, ואף נרשם ללימודי דוקטורט באוניברסיטת בר-אילן. האינתיפאדה טרפה את הקלפים.

לבר-טל, שמונה לעורך ראשי לפני שנה, אין לבטים מסוג זה. "דווקא בשל העיתוי חשתי תחושת שליחות גדולה", הוא אומר. "אבל את כל הקרדיט על היכולת להוציא את הרבעון גם בימים קשים אלה, אני נותן לזיאד. ודווקא לאדם כזה עושים קשיים להגיע לירושלים ולעתים גם לשוחח בטלפון עם ירושלים".

בשנה החולפת חווה את כל הקשיים הפיסיים והקונצפטואליים של הוצאת עיתון משותף - החל בקושי לקיים ישיבות מערכת, בשל אי יכולתם של הפלשתינאים לבוא, וכלה בקושי לגייס כותבים פלשתינאים.

בעיות התגלו גם ב"שולחן העגול" שיוחד לדיון בזכות השיבה. מן הצד הישראלי השתתף, בין השאר, הפרופ' רפי ישראלי מן האוניברסיטה העברית, חבר בקבוצת הפרופסורים לחוסן מדיני. ישראלי אמר בדיון שירדן היא פלשתין. הד"ר מונטר דג'ני, ראש החוג למדעי המדינה באוניברסיטת אל-קודס, לא יכול לשאת את הדברים וקם ללכת. רק לאחר פעולת שכנוע נמרצת, שב אל מקומו.

בעבר הטילו השותפים הפלשתינאים וטו על מאמר פרי עטו של פסיכולוג תושב התנחלות; מתנחלים הם מחוץ לתחום. הישראלים מצדם דווקא היו מעוניינים להביא בעיתון מגוון קולות פלשתיניים, ביניהם של אנשי חמאס, אבל הרעיון שאיש חמאס יכתוב בעיתון "ישראלי- פלשתיני" נשמע גם להם דמיוני.את מאמר המערכת המופיע בכל גיליון כותבים לסירוגין העורך הראשי הפלשתינאי והישראלי. הטיוטה עוברת עיון של העורך השותף ונמסרת להערות של שני העורכים האחראים. במאמר המערכת בגיליון שהוקדש לנושא זהות לאומית כתב בר-טל את המאמר הראשי ובו נקט את המונח "אנחנו", המבטא את עמדת העיתון. על השאלה איך מייצרים שיח ישראלי-פלשתיני של "אנחנו" בעידן הפוסט-רומנטי של הסכסוך, שבו הקצינו הרגשות הלאומיים ואפילו הדתיים, משיב בר-טל: "דווקא זו עבודה קלה; אנחנו מסכימים על העקרונות הגדולים, והתוצר עובר עיבוד משותף. אני מניח שזה היה מסובך יותר אילו היינו מוציאים עיתון יומי, שבו עוסקים בבעיות פרטיקולריות של יום-יום. אני יהודי גאה, פטריוט וציוני, אפילו לא פוסט-ציוני. עם זאת, יש לי עמדה פוליטית מגובשת, והדברים לא מתנגשים. מה שאני כותב מבטא את היהודיות והישראליות שלי".

העובדה שהמערכת שרדה באירועי השנתיים האחרונות - הפיגועים, חומת מגן והרג אזרחים - היא תופעה ייחודית בפני עצמה. גם אם קשה יותר עתה לגייס כותבים פלשתינאים, המאוכזבים גם מהשמאל הישראלי, עומד העיתון בטלטלות הקשות. רק בישיבת מערכת אחת, בעיצומו של מבצע חומת מגן, ריחפה עננת ג'נין מעל ראשי המשתתפים. פלשתינאית שמילאה אז תפקיד של עורכת אחראית התריסה בעיצומה של הישיבה: "אני לא יכולה לשבת כאן עוד" ועזבה. בר-טל מספר כי היה זה רגע של מבוכה גדולה. אבו-זייאד הצליח להרגיע את הרוחות והעורכת שבה לעבוד. בצד הישראלי לא היה אף רגע שבו קם מישהו ואמר שאיננו יכול עוד.

את החוסן קנו להם העושים במלאכה בעשרות שנות פעילות בזירת הסכסוך. מכאן שמדובר בעיקר במפעל של אנשים מבוגרים. במפגש העמותה השבוע בלטה בנעוריה ג'ומאנה ג'ועני, בתו של אבו-זייאד, בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. "הייתי שמחה לראות יותר אנשים, בעיקר יותר צעירים, מעורבים בתהליך הזה", אומרת ג'ועני, בת 33. "בסך הכל זה פרויקט מוצלח, בעיקר משום שיש לו תוצאה ניכרת לעין בדמות העיתון. בפרויקטים משותפים אחרים אנשים אינם יודעים מה בדיוק ייצא מזה. עם זאת, לטעמי הגישה הפוליטית היא רחבה מדי; הייתי מעדיפה עיסוק קונקרטי יותר בנושאים".

מטרת הרבעון, כפי שהיא מודפסת על כריכתו, היא "לקדם קרבה ויתר הבנה בין עמים ולדון בכל הסוגיות בלי דעות קדומות וללא טאבו". המימון בא - במשורה - מהאיחוד האירופי, ממשרד החוץ האמריקאי ומקרנות שונות. כ- 2,000 עותקים שלו מופצים לרשת מנויים, בהם אנשי אקדמיה ומקבלי החלטות בעולם. דומה שעצם קיומו של המפעל המשותף הוא המסר החשוב יותר שלו. לא בכדי מודבק על קירות המשרד סטיקר האומר: "אתה לא חייב להיות משוגע כדי לעבוד כאן, אבל זה עוזר".