נציגי הרשות הפלשתינית הציגו לפני שבועות אחדים מסמך, המוכיח שתנופת ההתנחלויות ופיתוח תשתית ישראלית בגדה אינם מותירים עוד אפשרות לכונן מדינה בת קיימא בשטחים המצטמצמים והמבותרים, ולכן הם נאלצים לשקול שוב את "אופציית שתי המדינות": ואולם ראש הממשלה, אריאל שרון, מצהיר, שהוא דבק ב"חזון המדינה הפלשתינית" של הנשיא בוש, כמובן בתנאים שתכתיב ישראל. כאשר נציג פלשתינאי מהרהר בקול רם בשינוי עמדה - מתביעה לעצמאות לאומית למאבק לזכויות אזרח במדינה דו-לאומית - מגיב דיפלומט ישראלי בזעם: "עוד הוכחה לחוסר נכונותם של הפלשתינאים להגיע לשלום, שהרי מדינה דו-לאומית פירושה הרס מדינת ישראל".

לכאורה, אין בדיון המחודש באופציה הדו-לאומית הרבה חדש, זולת העובדה שבקרב הזרם המרכזי של התנועה הלאומית הפלשתינית היא נתפשה בעבר כ"בגידה בשאיפה להגדרה עצמית, והחלפתה בשאלה פנימית ישראלית של מיעוט אתני שצריך להתארגן למאבק על זכויות אזרח"; עכשיו מעזים נציגים מובהקים של הרשות הפלשתינית - שכל סיבת קיומה היא הכנת התשתית למדינה עצמאית - לדון בתוכנית, שפירושה תביעה לסיפוח ישראלי של כל השטחים הכבושים.

גם בחמת הזעם של הישראלים על עצם העלאת הרעיון "הדו-לאומי" אין חדש, שהרי מאז ומעולם הוא נתפש כחיסול המדינה היהודית-הציונית. התשובה למציאות הדו-לאומית שנוצרה לאחר 1967 והתמסדה היתה - הגדרת השליטה הישראלית ככיבוש זמני שאינו מחייב מסקנות ארוכות טווח, אלא ויכוחים "אידיאולוגיים" בין שמאל לימין: "שתי מדינות" לעומת "אוטונומיה".

גם מתווה אוסלו, שלכאורה כוון ליצירת תנאים של הפרדה והקמת מדינה פלשתינית, לא היה אלא משטר דו-לאומי, שבו קיימת חלוקת סמכויות ואחריות מוגדרות בין הגורם הישראלי הדומיננטי לבין הרשות הפלשתינית, הנשלטת באורח עקיף וישראל רשאית להשלים את האינטגרציה של השטחים והפיכת כל ארץ ישראל ליחידה גיאופוליטית שאינה ניתנת לחלוקה.

התמוטטות משטר אוסלו, הרס הרשות, הכיבוש הישיר של הגדה, הקצב המהיר של הקמת ההתנחלויות וסלילת הכבישים הבהירו לפלשתינאים, שהשאיפה לריבונות לאומית בקנטונים הנצורים שנותרו בגדה רק משחקת לידי הישראלים, ועדיף להעלות במקומה את החלופה הדו-לאומית, ולו רק לצורכי המאבק הלאומי. שהרי אין דבר שיביך את הישראלים כמו התביעה לספח את השטחים ולהעניק שוויון אזרחי.

ישראל לא הצליחה להתמודד עם מעמדם של "ערביי 1948", אזרחיה, איך תתמודד עם מיליוני "ערביי 1967"? ייתכן שיוזמי "צריבת התודעה", המשתמשים בכוח ברוטלי כדי להכניע את הפלשתינאים ולעקור מלבם את שאיפותיהם הלאומיות, הצליחו במידה שלא שיערו, ואכן הפלשתינאים מוכנים להפריט את תביעות החופש שלהם ולהגדירן כזכויות אזרח. עכשיו תהפוך סיסמת "המדינה הפלשתינית" לסיסמה ישראלית, שהרי החלופה היא ישות פוליטית שבה חי רוב לא יהודי, ופירושה אובדן זהותה של המדינה היהודית והנצחת משטר של אפרטהייד.

יש כמובן שלוש דרכים להתחמק מן הדילמה - או "לפתור" אותה - שלושתן אינן אלא אשליות מסוכנות: הראשונה - "טרנספר", אינה ישימה ועצם הדיון בה ובסכנותיה הוא בגדר בריחה מן המציאות; השנייה - "הפתרון הלבנוני", שפירושו לא לספור את הפלשתינאים ולנתק את הדמוגרפיה מן הדמוקרטיה, דהיינו להקים דמוקרטיה של עם אדונים ולעלות על נתיב הלבנים בדרום אפריקה; השלישית - "הפרדה" - אותו פתרון קסם שאין לו כל סיכוי של הצלחה כל עוד מאות אלפי מתנחלים מעורבבים בתוך האוכלוסייה הפלשתינית.

יש כמובן פתרון נוסף, נסיגה לגבולות 1967 ופינוי כל ההתנחלויות, אבל זה נתפש כמיקח טעות, שהרי הפלשתינאים מתעקשים על "זכות השיבה". מה לעשות איפוא כשהמציאות האכזרית מקעקעת את העמדות האידיאולוגיות והתשובות השגורות אינן ישימות? מתחילים לעסוק בחשיבה הנראית ככפירה בעיקר, כמופרכת ודמיונית, כגון: אולי באמת פתרון דו-לאומי ייצור פחות חיכוכים מאשר הפרדה וחלוקה? ואולי עצם הדיון הפתוח, אף אם תיאורטי, בהסדרים דו-לאומיים, מקדם את הפיוס יותר מאשר הדבקות בהפרדה אתנו-לאומית.