בשלב זה, חודשיים לפני הבחירות, אפשר כבר להתחיל לסכם, וגם לנסות להגניב מבט אל הצפוי לנו מעבר לפינה. והמראה הנשקף אלינו, במבט לאחור ולעתיד, אינו מרנין במיוחד. מה היה לנו השנה, דיווחה הלמ"ס לפני ארבעה ימים. שלשום (ד') שטחה בפנינו מנהלת מחלקת המחקר בבנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג גם מה צפוי לנו בשנה הקרובה.

בתחום הצמיחה, צופה בנק ישראל לשנה הבאה התפתחות בטווח שבין עליית תוצר של 1.5% לבין ירידה של 1%. אולם לדברי פלוג, "הסיכוי להמצאות קרוב יותר לחלקו התחתון של הטווח נראה היום גדול יותר מהסיכוי להמצא בחלקו העליון".

המשמעות המעשית של שנה שלישית של צמיחה שלילית היא אובדן תוצר (סך הסחורות והשירותים שהמשק מייצר) מצטבר של כ- 75 מיליארד שקל (!). והדרך לחישוב תוצאה מפחידה זו פשוטה ביותר: פוטנציאל הצמיחה השנתי של המשק הישראלי נע כיום בין 4% ל - 6%. כאשר המשק לא רק שאינו צומח, אלא אף נסוג לאחור ב- 1%, אנחנו מאבדים מדי שנה לפחות 5% תוצר, שמשמעותם הכספית היא כ- 25 מיליארד שקל.

על הסיבות למצבו הנוכחי של המשק, החל באינתיפאדה וכלה בהתנפצות בועת ההיי-טק העולמית, נכתב כבר הכל. אבל גם להנהגה הכלכלית יש חלק, קטן ככל שיהיה, בכל הסיפור. והאחריות, כידוע, מתחילה הישר בקודקוד. 3 פעמים שמעתי את ראש הממשלה, אריאל שרון מתבטא בענייני כלכלה בשנתיים האחרונות. הראשונה בהן היתה בנאום הסיכום של כנס קיסריה הקודם, בקיץ 2001.

אחרי שקרא לנגיד קליין לבצע הפחתות ריבית מהירות יותר, התחייב שרון בפני באי הכנס לשמור על איזון תקציבי ועל יציבות המחירים והודיע כי החליט לתת דחיפה להפרטת חברת בזק. אז התחייב, מי אמר שתמיד צריך לעמוד בכל ההתחייבויות. "כבר שמענו את זה קודם", אמר קליין בתגובה לפניה הישירה שהפנה אליו שרון, והמשיך במדיניותו הרגילה עוד חצי שנה. ומה קרה מאז לאיזון התקציבי וליציבות המחירים, כולנו יודעים. שלא לדבר על חברת בזק, הממשיכה עד היום לחסות בחיקה החמים של הממשלה. ובכל זה באמת אי אפשר להאשים את האינתיפאדה, וגם לא את הגחמות של המשקיעים בנאסד"ק.

גם בכנס קיסריה שנערך השנה בירושלים נשא ראש הממשלה את נאום הסיכום. הפעם היה שרון נינוח וזחוח דעת, והירבה להתלוצץ עם ראשי המשק שגדשו את האולם. "ביצוע נחוש של התוכנית הכלכלית", הצהיר שרון", "יביא לחידוש הצמיחה ויזכה לעידוד מצד חברות דירוג האשראי הבינלאומיות".

כמו היורדים, שחוזרים, כידוע, לארץ בספטמבר, רק לא ברור באיזה שנה, גם שרון לא טרח לפרט לאיזה תוכנית כלכלית הוא מתכוון – האם ל"חומת מגן כלכלית" של חודש מאי, או שמא ל"מלחמת האין ברירה כלכלית" של חודש יולי. תוכנית הקיצוצים האחרונה, "הגדולה בהיקפה בשני העשורים האחרונים" (על פי שר האוצר), נדונה בימים אלה בכנסת, אבל ביחס לחידוש הצמיחה, "קיים ספק במידת ההיתכנות להתממשותו של תרחיש זה" (על פי מנהלת מחלקת המחקר של בנק ישראל).

אבל הפער הגדול ביותר בין ים המלל לבין המציאות נרשם, ללא ספק, באותו נאום מפורסם שנשא שרון, בשידור חי, באותו לילה בלתי נשכח שבו כפה ראש הממשלה על נגיד בנק ישראל להוריד את הריבית, ושר האוצר בא לוודא שקליין אכן ממלא את המוטל עליו. בבוא היום, כאשר החבר'ה במוסד בגדרה ישאלו אותי היכן הייתי ביום ההסטורי שבו הורדה הריבית, אוכל להישיר מבט ולענות בגאוה: "ממש בעין הסערה, בטווח יריקה מפרצופו העגום של שר האוצר".

באותם רגעים שבהם פניו של סילבן שלום הסגירו את סערת הנפש שגרמה לו העסקה שרקחו מאחורי גבו שרון וקליין, שטח ראש הממשלה בפני האומה את משנתו הכלכלית: שמירה על הגירעון ברמה של 3% מהתוצר, קיצוץ 6 מיליארד שקל בתקציב, הקפאת כל הצעות החוק הפרטיות, ובכלל זה גם חוקי הנגב וחוק משפחות ברוכות ילדים, הימנעות מהעלאת מיסים והחלפת עובדים זרים בעובדים ישראליים, כולל במקצועות שבהם ישראלים אינם נוהגים לעבוד. אז אמר, כבר אמרנו.

ראש הממשלה הנוכחי, ואולי גם העתידי, אינו ממש מתעניין בנעשה במשק, ואת התוצאות רואים בפער שבין הרצוי (משנתו הכלכלית) לבין המצוי (מה שקורה יום יום במשק). אבל מה שיותר מדאיג הן ההתבטאויות הכלכליות של מי שמייעד את עצמו לתפקיד ראש הממשלה הבא, בנימין נתניהו. וזאת מהסיבה הפשוטה שנתניהו עוד מסוגל לנסות ליישם אותן בפועל.

ג'ורג' בוש, האבא, קרא לדברים מעין אלה, בהקשר אחר כמובן, "כלכלת וודו".

אבל אין צורך להרחיק עד מוזיאון הוודו בניו אורלינס כדי להבין שלפחות בתחום הכלכלי, עטה על עצמו נתניהו את גלימת הברון סמאדי ויצא במחול התבטאויות לא ממש מובנות. בינתיים החליט אומנם ראש הממשלה לשעבר לנטוש זמנית את הסוס המקרטע של המדיניות הכלכלית ולהמיר אותו בסוס ההתנגדות למדינה פלסטינית, אבל לך תדע מה יקרה בחודשיים שנותרו עד הבחירות.

כמה ימים קודם לכן דווח בתקשורת כי נתניהו מציע לבטל את הרפורמה במס ולהנהיג במשק דולריזציה. "גימיק תקשורתי זול", הגיב על הדברים בביטול שר האוצר, סילבן שלום. למחרת הכחישה לשכת ראש הממשלה לשעבר את רעיון הדולריזציה, ולכן גם לא ברור אם התכוון נתניהו, אם בכלל, להמרת השקל בדולר של ממש, או רק להצמדתו למטבע האמריקני, בנוסח ארגנטינה.

אמר או לא, לפני שהרעיון יצבור לו עוד כמה חסידים שוטים, כדאי להבהיר כמה נקודות בהקשר זה. בארגנטינה, שבה הוצמד הפזו למטבע האמריקני, קרס בשנה שעברה רעיון הדולריזציה החלקית בקול רעש אדיר. דולריזציה מלאה קיימת כיום בשתי מדינות דרום אמריקניות נוספות – פנמה, שאימצה את המטבע האמריקני כבר במאה הקודמת, ואל סלבדור, שכלכלתה דומה מאוד לזו של ארצות הברית, אליה היא מפנה כשני שליש מכלל היצוא שלה.

המשק הישראלי, לעומת זאת, בניגוד למשקים של ארצות הברית ושל מדינות אירופה, נחשב לאחד המשקים הפתוחים בעולם. משקל סך היבוא, היצוא ותנועות ההון במשק הישראלי מסתכם היום בכ - 60% מהתוצר, לעומת כ - 15% - 10% בלבד בארצות הברית ובאיחוד האירופי. לא כל הסחר הזה מתנהל בדולרים, וגם לא באירו. כ- 38% מכלל היבוא מגיע אלינו ממדינות האיחוד האירופי וכ- 37% מסך היצוא שלנו מופנה לארצות הברית.

מסיבה זו יהיה המשק הישראלי, אם תונהג בו דולריזציה, חשוף במידה רבה במיוחד לתנודות שבין הדולר לאירו. השיטה הנוכחית, של הצמדת השקל לסל מטבעות, מקטינה את השפעת התנודתיות בשערי המטבעות בעולם על המטבע הישראלי. מה יקרה, למשל, במקרה של דולריזציה, ליצוא הישראלי לאירופה אם הדולר ייחלש במידה משמעותית ביחס לאירו? ומה יקרה במקרה כזה למחירי הסחורות בשווי של כ- 10 מיליארד דולר שאנחנו מייבאים מדי שנה ממדינות האיחוד האירופי? וכבר היו דברים מעולם.

אבל למזלנו, שאלות כבדות משקל אלה מקדימות קצת את זמנן. "מה אתה דואג ומעלה טיעונים כאלה ואחרים", אמר לי לא מזמן כלכלן בכיר שמצוי קצת בעניינים, "אל תשכח שלדולריזציה, או לאירוזציה, כמו לטנגו, צריך שניים".