פירושה האחד והיחיד של יצירת "רצף התיישבותי" מקרית ארבע למערת המכפלה - הוא גירוש. גירוש של עוד אלפי פלשתינאים תושבי העיר חברון, שאיתרע מזלם ובתיהם וחנויותיהם וגינותיהם מצויים באותו שטח המיועד ל"רצף". צה"ל יגן על הבנייה, עשרות אם לא מאות ישראלים - קבלנים, מהנדסים, אדריכלים, נגרים - יצטרפו למלאכה ושוטרים יגנו עליהם. אלפי ישראלים יהיו כך שותפים אקטיוויים לגירוש. הם יחזרו הביתה, בכל ערב, למשפחותיהם המודאגות בירושלים ובכפר סבא. אם מישהו מהם יירצח במארב פלשתיני, התגובה תהיה יצירת עוד רצף התיישבותי.

לא יהיה צורך להעלות את המגורשים בבת אחת על משאיות. הם פשוט לא יוכלו להישאר לאורך זמן בבתיהם, לא יוכלו להתיר לילדיהם להסתכן וללכת בכל בוקר לבית הספר במסלול שבו "השכנים" היהודים בונים, פוסעים עם רוביהם כעם אדונים ונוסעים במהירות ברחובות שמן הסתם ייסגרו, לצורכי ביטחון, לתנועת מכוניות פלשתיניות. הם יפסידו יותר מדי ימי עבודה כאשר ינסו לצאת מהבית ויחזרו בהם כשייתקלו בחבורה רעשנית וצוחקת של נערים ונערות יהודים הרוגמים באבנים, בועטים ויורקים, שלידה שוטר או שניים וחמישה חיילים שאינם נוקפים אצבע. יקרה להם מה שקרה לפלשתינאים תושבי העיר העתיקה בחברון, רק בתהליך מהיר הרבה יותר.

סוד גלוי הוא שרבים מתושבי העיר העתיקה עזבו את בתיהם במשך השנים האחרונות. הם לא יכלו לשאת עוד את החיים בצל ההתנכלויות וההצקות הבלתי פוסקות של קומץ יהודים אזרחי ישראל, שפעלו בחסות אוזלת היד או ההבנה של מפקדי וחיילי צה"ל, בחסות אדישות המשטרה או אהדתה, ובחסות חוסר העניין הציבורי הישראלי. עשרות בעלי חנויות בעיר העתיקה לא שבים לפתוח אותן: אם משום ימי העוצר הרבים שצה"ל מטיל על חברון ולבה העתיק, אם משום ש"השכנים" מפחידים את הקונים, אם משום שהרחוב שבו נמצאות החנויות נסגר לצורך הגנה על ביטחונם של השכנים היהודים.

כשלא מוטל עוצר על העיר העתיקה והשוק נפתח לכמה שעות, יש אשליה של חיים. בשבת שעברה, לאחר הקרב בין חמושים פלשתינאים לחיילים, שוטרים ושומרים חמושים ישראלים, בעוצר המלא שהוטל על העיר העתיקה, הפלשתינית, היה אפשר להבחין עד כמה היא התרוקנה מיושביה. אשה מבוגרת אחת ובנה הציצו מפוחדים מאחד החלונות המסורגים והמרושתים. מאחורי דלת ברזל מוגפת היטב של בית אחר, היה אפשר לשמוע כמה מלמולים חרישיים של יושבי הבית. מישהו, בשקט המצמית, פתח דלת ברזל וסגרה בחופזה. אבל מאחד הגגות בעיר העתיקה נראו בבירור סימנים של נטישה: חלונות עץ פתוחים לרווחה חורקים שוב ושוב ברוח ומאחוריהם פעורים חורים שחורים - החדרים השוממים; צמחים שיבשו; נפקדותה של כביסה תלויה על חבלים בחוץ.

גם בוואדי נסארה, שממול לפשפש הדרומי של קרית ארבע, כמה מהבתים הפלשתיניים כבר ריקים מיושביהם. "ציר המתפללים" בעבורם הוא דרך האבנים המושלכות והיריות באוויר וחוסר המעש והתגובה במשך שנים של הרשויות. ימי שישי ושבת הקדושים והמקודשים, שבהם המתפללים מנועים מלנסוע במכוניותיהם, הם הימים המקוללים של תושבי ואדי נסארה והעיר העתיקה. או אז הם מסתגרים בבתיהם, מגיפים היטב את החלונות, את התריסים ואת שערי הברזל. אוטמים את האוזניים כשאבן מתנפצת אל השמשה או על עציץ שנופל ויודעים שאין טעם להתקשר למשטרה.

התנחלויות נבנו לפני פיגועים ואחריהם. הן נבנו אם פלשתינאים הביעו התנגדותם ואם לא הביעו. עוצר ממושך הוטל על הפלשתינאים בחברון לאחר שברוך גולדשטיין רצח מתפללים במסגד אברהם/מערת המכפלה, עוצר מוטל עליהם כשפלשתינאי רוצח תינוקת יהודייה ועוצר מוטל כשפלשתינאים חמושים נלחמים בישראלים חמושים. קנאים יהודים בחברון וברחבי הגדה מתנכלים לפלשתינאים לאחר פיגועים ולפני פיגועים. עתה הם כבר לא מסתירים כי "מפעל ההתיישבות" שלהם הוא חלק מתוכנית הטרנספר, שבעולם המערבי נהוג להגדירה עתה "טיהור אתני".

האומנם אותם קנאים יהודים והשדולות שלהם הם נצר ליהדות הגלותית? מתוך חברון עצמה הם דווקא נראים חלק ממורשת אחרת. נצר לתנועות לאומניות ואנטישמיות שסילקו יהודים ממקומות עבודתם ושילחו בראש המחנה פוגרומצ'יקים מטילי אימה וחמדני בתים, כדי להגשים בהדרגה את תוכנית "טיהור הארץ מיהודוניה". בחברון ביום שבת היה אפשר יותר מכל להיזכר בסיפורי אבות על סוצ'בה, עיר בצפון מזרח רומניה: שם הוגפו התריסים בבתי היהודים דווקא בימי ראשון המקודשים.