בנימין נתניהו דיבר בלהט על טבח. "הצופה" כינה את האירוע "גיא ההריגה של חברון", והעיתונים החרדיים רקחו תיאור של פוגרום שנעשה במתפללים יהודים. עד מהרה הואשמו שר הביטחון והרמטכ"ל על שלא סיפקו הגנה צבאית מספקת למתפללים, לנשותיהם ולטפם. כאילו הכל אירע באיזו עיירה בגליציה, והקצינים הפולנים הפנו את גבם כשהקוזקים טבחו.

על רקע הקולות האלה בלט בשונותו קול צלול אחד: חייל בסדיר, חובש כיפה סרוגה, הדגיש, בראיון לחדשות ערוץ 2 במוצאי שבת, ש"לא היה טבח. היה קרב. אנחנו צבא חזק ובעזרת השם ננצח בכל הקרבות". החייל דיבר בכאב ובאכפתיות וחזר על ההבחנה הריבונית, שנראתה לו חשובה. אלא שראשי המתנחלים - והפוליטיקאים הששים לרצותם - אטומים לקול השפוי הזה, גם אם הוא נשמע ממקום קרוב מאוד.

אין מדובר בסתם הבדלי ניואנסים מילוליים. המתנחלים בוחרים בכוונה במושגים מהעולם הגלותי. הם יוצרים במודע את ההשוואה המעוותת בין מצוקת היהודים החלשים מול הגויים האכזריים, מבצעי הפוגרומים, לבין המצב בשטחים. עתה הצליחו שוב להסיט את הדיון משאלת הישיבה הבעייתית בחברון בפרט ובריכוזי אוכלוסייה פלשתיניים צפופים בכלל בעזרת התיאור המחריד של תקיפת מתפללים טהורים ותמימים, שאין כמוהו לעורר את הזיכרון הפצוע של העם. אחים, העיירה בוערת. ולא רק העיירה קרית ארבע. לא. עיירתנו בוערה כולה. העם היהודי בסכנה.

הסכנה האמיתית נמצאת במקום אחר, והיא אינה מרחפת מעל לראשו של העם היהודי, אלא מאיימת על ריבונותה של מדינת ישראל ועצמאותה. תנועת ההתנחלות הגיעה, לאחר שנתיים של אינתיפאדה ו- 35 שנות כיבוש, לשלב העוצמתי ביותר שלה, אך גם ההרסני ביותר כלפי התנועה שאותה היא מתיימת להמשיך: הציונות. ההתנחלות אינה ממשיכתה של הציונות. להיפך, היא הגורם האנטי-ציוני המובהק ביותר, שעלול לרסק, לראשונה לאחר 100 שנה, את הישגיה של התנועה שהקימה בית לאומי לעם היהודי.

גוש אמונים בתחילת דרכו בילבל את יגאל אלון וחבריו מ"אחדות העבודה" וממפא"י כי המושגים הדתיים הגלותיים שלו נבלעו בתוך השיח המשיחי-הציוני המוכר. סבסטיה הזכירה את חומה ומגדל. קרית ארבע צילצלה כמו ההתרפקות של בן גוריון על ההרואיזם התנ"כי. רק שנים אחדות אחר כך החל השיח הפנאטי הדתי, רווי הגלותיות, להחניק, כאבק רע, את שארית הנשימה הישראלית בהתנחלויות. נשים בהריון ותינוקות בני יומם הובאו בחשאי לבית הדסה, למען קידוש השם; קברים קדושים התגלו חדשות לבקרים, חובשי הכיפות הסרוגות גידלו זקנים ארוכים, שלפו את הציצית מעל לחולצה ודבקו ברבנים חרד"ליים שפסקו הלכות נגד הצבא וסירבו להתפלל לשלום ממשלת רבין.

כך נהפכו המתנחלים לזן חדש של ישראלים: משרתים בצבא, מדברים בשם ערכים לאומיים, אך פועלים וחושבים כיהודים מהגולה. רק טבעי איפוא, שמתנחלת בחברון צעקה לכתבת "הארץ" עמירה הס "נבלה, היא דיברה עם השוטרים", כאילו הס הלשינה למשטרת הגויים על היהודים.

בשלב זה, ידם של המתנחלים של העליונה. לרוב הציבור נראה טבעי, שחטיבת צנחנים תגונן בגופה על קבוצה שמתעקשת להתפלל בערב שבת במערת המכפלה (ולשם כך החיילים מחללים שבת). רוב הציבור אינו נסער גם לנוכח העלות הדמיונית של האבטחה שצה"ל מספק למשפחה שהתיישבה, למשל, דווקא באמצע הרובע המוסלמי בירושלים.

ומכיוון שהמלחמה הזאת הוגדרה בהצלחה על ידי המתנחלים כמלחמת המגן של היהודים מול הגויים הפלשתינאים, צה"ל - הזרוע הממלכתית החזקה שנועדה לגונן על המדינה הריבונית - נמצא בתהליך מואץ של היחלשות, ובין פינוי מאחזים לקרבות דמים ב"ציר מתפללים" מתפורר לקבוצות פוליטיות וסרבניות מנוגדות.

רבנים מתל אביב ומרמת גן רוטנים עכשיו בחרדה, ש"אילו הרב צבי יהודה היה חי, זה לא היה קורה". אבל הרב צבי יהודה, משיחיסט שהתעקש על ממלכתיות, מת, ובקרוב נשכח שפעם היתה פה מדינה קטנה שלא שלטה בעם אחר וניסתה להגשים חלום ציוני צנוע של ריבונות נורמלית. עיירתנו בוערה כולה.