כך, בשמונה בערב, חברי סי-פי-טי מצאו את עצמם בתוך המון הישראלים שנאספו. הם לא הבינו מה אמרו הדוברים, ולא ידעו שמנחה חזר ואמר: "אנו קוראים לאנשים שלא ליטול את החוק לידיהם". הם רק צפו בעשרות מילדי המתנחלים, שמתפרשים בין מה שהיה עד הבוקר כרם ומטעים, רצים לעבר בתי השכונה, מתחילים ליידות אבנים על חלונות הבתים שבשוליים. הם הבחינו בכמה מהחיילים שהתערבבו ביניהם, ניסו למנוע מהם להתקרב יותר מדי למרכז השכונה החשוכה. הם הבחינו אחר כך בקבוצה גדולה של שוטרים, שירדה אף היא אל העמק שעציו נעקרו. אבל הם לא ראו שמי מהשוטרים מנסה למנוע מנערים ונערות וכמה נשים ליידות אבנים על החלונות, לנפץ במקלות חלונות של בתים ושל כעשר מכוניות.

שאלתי שוטרים שישבו בג'יפ מס' 80-503 למה הם לא מונעים מהילדים לנפץ שמשות ממש בפינה, עשרה מטרים מהם. "תודה שאת מדווחת לנו", הם אמרו, ויצאו לאט, אחד אחד, מהג'יפ. אחר כך יתברר שמתפקידם היה לאבטח את הצלם המשטרתי. אחת מהנשים שעברו במקום שמעה את השאלה או הסיקה מה היתה השאלה, והחלה לצעוק קריאות כמו: "נבלה, היא קראה לשוטרים, איפה היית אתמול". אליה הצטרפו עוד נשים בקללות מגוונות. עוד אנשים החלו מתגודדים מסביב, אליהם נוספו עוד נשים, נערים, נערות, וכולם צועקים, שולחים ידיים, דוחפים. אנשי סי-פי-טי ניסו לחצוץ, אבל המעגל התהדק והלך והצעקות גברו.

מישהו שלח יד לכיס הז'קט שלי, תפס את הפנקס והשליכו באוויר. אחרים מנעו ממני להרים את הפנקס. עוד אנשים הצטופפו, מישהי החלה להרים ידיים. גבר בעל זקן אפור, ארוך, פנה להרגיעה והסביר שהיא נסערת בשל הטבח. הוא הציע לי לעלות על האוטו ולצאת מהמקום מהר. צעירה אחת החזירה לי בחשאי את הפנקס ונעלמה מהר. "בואי נוציא אותך מפה, אחרת יהיה רע", הפצירה אשה אחת. נער אחד נשמע אומר: "בואו נחטוף לה את המשקפיים". המעגל המשיך להתהדק מסביב. בליל של צעקות וגידופים במבטא צברי, רוסי, אמריקאי וצרפתי עלה מהמעגל. פתאום נשלחה יד וחטפה לי את המשקפיים. "בואי נוציא אותך מפה", המשיכה האשה להפציר. "בלי המשקפיים אינני יכולה לצאת", אמרתי. "הלכו המשקפיים, תשכחי מהם", אמר מישהו. עשרים-שלושים מטרים מהמקום עמדו עשרות חיילים ושוטרים. אף אחד לא הופיע.

אנשי סי-פי-טי עשו כל שביכולתם כדי להרגיע את המתגודדים. פתאום הופיע מוקי הדר, כתב ערוץ 1. איכשהו, קומתו הגבוהה פעלה כגורם מרסן. המעגל החל להתרופף. רק אז יכולתי להגיע בשלום אל הג'יפ הצבאי שחנה ממול. רק אז הופיעו נציגים של דובר צה"ל, שהציעו לחכות עד שהאנשים יתפזרו. אחד החיילים הושיט לי פתאום שקית פלסטיק שחורה: מישהו מהילדים ביקש ממנו למסור אותה "לאשה ההיא". בתוכה היו המשקפיים. שבורים.

עד חצות נשארו עשרות מתושבי קרית ארבע בעמק: הרבה מהם צעירים וצעירות מתחת לגיל 18. כמה נערות הופיעו עם דלי צבע וכתבו על דלת הברזל של אחת מחנויות השכונה "עם ישראל חי" ו"נקמה". בבתי השכונה הפלשתינית אף אחד לא העז לישון, מפחד. את האורות הם השאירו כבויים.