השבוע נפל דבר בישראל: בראשונה, לאחר חודשים של טרור ללא תקדים, ביקר מנהיג הליכוד במקום פיגוע - לא כראש אופוזיציה העט על הדם כדי לנגח את הממשלה, כהרגלם משכבר של שרון ונתניהו, אלא כראש ממשלה. וכראוי לאירוע כה נדיר ויוצא דופן הוא קיבל כיסוי תקשורתי נרגש, שבו נקשרו לשרון כתרי "מנהיגות" על ההחלטה הנועזת, ואף תוארה בהרחבה ההקרבה שבדבר, כולל "תחושותיו הקשות"; ואילמלא זעקות השבר של נפגעי הפיגוע עצמם, היה לבנו נצבט ברחמים בעיקר על האיש המסכן, שנאלץ לראות "כאלה מראות", בגילו ובמעמדו.

גם הציבור חש כנראה חמלה כלפי הסבא המסכן, ולכן הוא חוסך מראש הממשלה המסוים הזה את פרצי ההתקוממות והזעם הרצחניים-כמעט (כמעט?), שהופנו בשעתם כנגד רבין ופרס בנסיבות דומות (אם כי בפיגועים מעטים לאין ערוך). אך מה יש להשוות? רבין ופרס לא רק שהגיעו לארבעת-חמשת הפיגועים הגדולים אז, אלא גם הבטיחו להילחם בטרור וגם להמשיך במאמצי השלום; ואילו שרון הגיח רק לאחד מאינספור הפיגועים היומיים, כשאמתחתו ריקה לחלוטין מכל תקווה, הצלחה או תוכנית קונסטרוקטיווית, ובפיו רק הבטחת מיחזור ההסלמה, הייאוש והכיבוש בסיסמה "להמשיך ולהיאבק" עד כלות - לא ברור עד כלות מי. ומכיוון שבאזורנו אין דבר המרתיח יותר את הדם מאשר תום לב ורצון טוב, ואין דבר המצליח יותר משכול וכישלון - אין פלא ששרון מתקבל באיפוק.

הסבר אחר להשלמה שלא תיאמן של הציבור עם מצב קיומי בלתי נסבל, שבו הטרור קוצר בנו באבחות מתרחבות והולכות, הוא עצם העובדה ששרון והליכוד עומדים בראש הממשלה ולא בראשות האופוזיציה. כך אין מי שילבה היסטריה ויסית את הרחוב, וגם יש מי שנותן "פרוטקשן" לשרי מפלגת העבודה. בהעדר כל הישג אחר, אפשר לומר שזהו בעצם "הישגו" היחיד של שרון: לא רק להנמיך את ציפיות הפלשתינאים עד כדי ייאוש התאבדותי, אלא להנמיך גם את תקוותיו של העם הישראלי עד כדי השלמה נרצעת עם חיים גיהנומיים, בצל המוות היום-יומי, הסיטוני.

ואגב: גם מי שהתפתה לחשוב שביקורו של שרון באתר הפיגוע נבע מאיזו "תחושת בטן" רחימאית וספונטנית, כתיאור הכתבים, אינו יודע ממה קרוצה בטן זו; ואמנם התברר שאפילו מחווה בסיסית זו היתה אינסטרומנטלית ומחושבת, ונועדה - ממש מעל שקי הגוויות - גם להדוף את תוכניתו של הנשיא ג'ורג' בוש למדינה פלשתינית, וגם לקדם את התוכניות לכיבוש השטחים ולקעקוע של הרשות הפלשתינית.

שהרי בשרון מתגלמת תופעה משונה: מצד אחד אין לו שום "תחושת בטן" שאינה ערמומית ומחושבת, ומצד אחר אין לו שום "תוכנית מחושבת" המתעלה מעבר לתחושת בטן ולדחף יצרי.

כך או כך, בפרפרזה על סיסמת הבחירות השקרית "רק שרון יביא שלום וביטחון", אפשר לומר ש"רק שרון יביא הסתגלות לכל מה שהיה בלתי נתפש ובלתי נסבל אצל אחרים": האיש, שנבחר מתוך התקווה הנואשת שלפחות חוסר המעצורים שלו ישנה מעיקרו מצב בלתי נסבל - בטוב או ברע, בשלום או במלחמה - נהפך, באופן פרדוקסלי, למבשר ההשלמה עם מצב קיומי כמעט חורבני.

ואמנם, עד מהרה הגענו לא רק אל "הרע שבכל העולמות", אלא לגרוע מזה - להשלמה כנועה עם כך: השלמה גם עם זילות החיים, וגם עם אובדן ההרתעה; גם עם חורבן כלכלי וגם עם קריסה מדינית; גם עם העדר ביטחון, וגם עם בדידות ומשטמה בינלאומית, המתנגדת כבר לכל דבר שנעשה - מסיכול פיגועים ועד הקמת גדר.

הפלשתינאים משלימים עם היעשותם למכונת רצח אחת גדולה (%80 מהם תומכים בטרור ההתאבדויות), והמערב משלים עם רציונל הפיגועים, שבו יותר ויותר "מבינים" את המתאבדים-הרוצחים מאשר אותנו.

ובינתיים העם הישראלי נקטל במאותיו: בשכבו ובקומו ובצאתו לדרך. תקוותו היחידה היא קמיעות, לחשים וספרי "תהילים", ובידורו הוא הימורים על מקום הפיגוע הבא. שהרי יש לו ראש ממשלה וממשלה החסרים דבר אחד מהותי: אמפתיה אמיתית כלפי העם החי והממשי, לא הרטורי; חמלה על דמיו ועל חייו. שאחרת לא היו מתירים למצב בלתי אפשרי זה להימשך זמן כה רב, עד שנהפך לאורח חיים.

אי אפשר איפוא לומר, שחברי הקבינט המורחב משננים בכל בוקר את שורותיו של דילן תומאס "ולא תהי למוות ממשלה". בדיוק להיפך. בשורתה היחידה של ממשלה ערלת לב וצינית זו, על "שרי העבודה" השוטים שבתוכה, היא זו: "נחכה למגה-פיגוע - ואז נראה מה לעשות" (רמז, אם לנקוט את לשונו של אחד הפרשנים הצה"ליים בטלוויזיה: "אותו הדבר שנעשה עד היום - רק יותר").