המשמעויות המרחיקות לכת של מדיניות הכיתור הישראלית ומיסוד השיטה של אישורי תנועה בתוך הגדה עומדות ביחס הפוך לעניין הדל, אם בכלל, שמגלים בישראל בתופעה זו.

מדיניות הכיתור נתפשת כאמצעי מוצדק למניעת פגיעה בישראלים בתוך ישראל ובחיילים ומתנחלים בתוך הגדה והרצועה. מאז ספטמבר 2000 הכיתור על כל עיר וכפר פלשתיניים הולך ומתהדק, ובמקביל עולה נכונותם של צעירים פלשתינאים ליזום ולבצע פיגועי התאבדות. הפלשתינאים מבינים זאת כביטוי ותגובה לחנק הקונקרטי שיוצר הכיתור וגם לחנק המטפורי - כלומר, העדר כל סיכוי לחיי חירות. אצלנו משוכנע הרוב, שאין קשר בין השניים וכי לולא הכיתור המתהדק והולך היה מספר הפיגועים גדול בהרבה.

לכן אין טעם להכביר מלים בישראל על האי-מוסריות שבנעילתם בפועל של שלושה מיליוני בני אדם במובלעותיהם, בין גדרות תיל ומחסומים צבאיים מפחידים. מה שלפלשתינאים נראה כענישה קולקטיווית אכזרית נראה בישראל כרע הכרחי, כ"אי נוחות" שאולי נגרמת לחפים מפשע אך כשיטה המגבילה את השימוש באמצעים הקטלניים שיש בידי צה"ל.

מאותה סיבה הסברי מתאם הפעולות בשטחים, ששיטת האישורים למעבר בתוך הגדה נועדה להקל על הציבור הפלשתיני, נשמעים הגיוניים. וצה"ל עושה בשבועות האחרונים כל שביכולתו כדי להקל על מתאם הפעולות בשטחים להבהיר את עמדתו. הסגירה של כל עיר וכפר היא הרמטית יותר ויותר, ואלימה יותר ויותר. לכן הפניית אנשים למשרדי המינהל האזרחי כדי שיבקשו שם אישורים לביצוע הפעולות הבסיסיות ביותר בחיי אדם - נסיעה לעבודה, לבית ספר, למרפאה, לחברים, למשפחה - נראית המוצא ההומני.

ובכל זאת ראוי להתעכב על תרחיש אפשרי הגלום במדיניות הכיתור. שיטת אישורי המעבר נתפשת בעיני רבים כ"עניין זמני". אבל מכיוון שהיא מוחלת עתה על תנועת הפלשתינאים בתוך השטחים אי אפשר להפרידה מקיום ההתנחלויות. הכיתור הפנימי נועד להבטיח את שלומן וביטחונן ואת שלומם וביטחונם של החיילים שמגינים עליהן. בניגוד לאשליות של תומכי שלום, ישראל אינה רואה בהתנחלויות עניין "זמני" או "קלף מיקוח". נתוני הצמיחה בהתנחלויות בעשור "השלום" של אוסלו ומדריד מוכיחים זאת.

לממסדים ביורוקרטיים נטייה להנציח את עצמם ואת שיטותיהם: צה"ל והמינהל האזרחי יעשו כל שביכולתם כדי לשכנע בשנים הבאות, שעדיין לא הגיע הזמן לוותר על שיטת אישורי התנועה, שמשמעה פיקוח מקסימלי על תנועת כל הפלשתינאים. גישתם תשפיע על אופן ניהול המו"מ המדיני בשנים הבאות. מה שקרה למערכת אישורי התנועה בין הגדה לרצועה צפוי שיקרה גם בתוך הגדה: אנשים יחכו ימים ושבועות לאישורי תנועה מעיר לעיר, שלא יינתנו מיד - אם בשל מחסור בכוח אדם, או מתוך כוונות של פיקוח וגיוס משתפי פעולה וכו'. כל פעולה מסחרית ותעשייתית תזדקק לחסדיו של פקיד ישראלי והתרגום האישי שייתן להוראות השב"כ והצבא, שישתנו מדי יום.

כפי שמזהיר הבנק העולמי - כיתור וסגר מנוגדים לכל עיקרון של פיתוח וקידום המגזר הפרטי. פיצול הגדה למובלעות מנותקות ידרדר בתוך חודשים ספורים את רוב הפלשתינאים לדרגה של אוכלוסייה נתמכת סעד. מערכת החינוך הגבוה תקרוס לגמרי (רשויות הביטחון בישראל ראו תמיד בסטודנטים ציבור מסוכן, שאין זה נבון לתת לו אישורי תנועה). שיקום התעשייה ופיתוחה יהיו משימה בלתי אפשרית בשל התלות במתן אישורי מעבר מעיר לעיר, השיווק היקר (משום שיטת "גב אל גב" - כלומר, איסור על שיווק ישיר של סחורה אל הערים ומהן, והחיוב להטעין סחורה ולפרוק אותה כמה פעמים, בשולי הערים), הקושי בהגעת פועלים והמחסור באדמה (אדמה פנויה נמצאת מחוץ לשטח המכותר). כבר עכשיו הכיתור מעורר בעיות תברואה ובריאות חמורות ביותר: תת תזונה, קושי לפנות אשפה למזבלות שמחוץ לאזור המכותר, מחסור במים - בעיקר בכפרים שתלויים באספקת מים במכליות - עיכובים בהבאת תרופות ובמערך החיסונים לתינוקות. במצב של אבטלה קשה בעיות אלה ורבות אחרות יוחמרו.

הכליאה הממושכת במובלעות מנותקות מצליחה לשתק את החושים, את הרצון והיכולת ליזום, את היצירתיות של הפרט ושל הקהילה. אך מצד אחר סביר להניח, שהיא תדחוף יותר צעירים מיואשים לחלום על התגובה הקטלנית שלהם למדיניות ישראל - קשים ככל שיהיו התנאים לבצעה.

זהו תרחיש דמיוני רק למי שאינו מוכן להסתכל על מה שמתרחש ק"מ מביתו ולמי שאינו מוכן לחשוב על "ביטחון" במונחים שאינם קצרי מועד.