התשובה לכל השאלות הללו מסתתרת בכל אחת מתוכניות השלום שרדפו את שרון כל הדרך לוואשינגטון. היא מונחת ביסוד ההצעה הסעודית, המתווה המצרי והמסמך שהוכן במחלקת המדינה. המכנה המשותף של כולן נעוץ בפרשנותן להחלטה 242: כל השטחים (מינוס תיקוני גבול קלים) - תמורת כל השלום (פלוס נורמליזציה מסוימת).

שרון גילה שההתקפה הטובה ביותר על הפרשנות הזאת היא דווקא ההגנה על החלטה 242 . הוא כבר הזכיר לבוש ולמנהיגים אחרים, שההחלטה הזאת אינה מחייבת את ישראל לסגת מכל השטחים, אלא מ"שטחים". היא גם אינה תובעת חזרה לגבולות67 ', אלא ל"גבולות בטוחים ומוכרים". שרון הולך בעצם בעקבות שמיר, שהבין כי המיקוח סביב הפרשנות למונח "גבולות בטוחים" טומן בחובו פוטנציאל נדיר למו"מ אינסופי. ובינתיים, עד שהפלשתינאים יפסיקו לירות, ייהפכו לדמוקרטיה, יחליפו את ערפאת ובמקרה הגרוע, יתפתו לדבר על "הסדר ביניים ארוך טווח" - הממשלה תעודד את המתנחלים לתפוס עוד שטחים ותסלול בעבורם עוד כבישים.

מאז פרוץ האינתיפאדה זנח הימין הישראלי החילוני את הטיעונים האידיאולוגיים-הציוניים, לטובת השימוש בטרור הפלשתיני ובאישיותו של ערפאת. גם המתנחלים למדו, כי מאז 11 בספטמבר הכרזות על "מאבק נגד הטרור" נהנות במערב מרייטינג גבוה שבעתיים מפסוקים מהתנ"ך. טשטוש הגבולות בידי פצצות אדם, בין יצהר למגידו, מסייע להם למחזר את הטענה שהפלשתינאים אינם מסתפקים בגבולות 67'.

לכאורה, אחרי שיהודים נטבחים בלב ישראל, כל בר דעת היה מתנגד לנסיגה לקווי 67', ותובע שהפלשתינאים יעמדו תחילה בניסיון ויוכיחו במשך כמה שנים שהם אכן מתכוונים שהגבול הזה ישים קץ לסכסוך. אחר כך, אם ירצה השם, הוא יגלה לנו למה הוא מתכוון ב"וויתורים כואבים". 17 הרוגים באוטובוס אחד משכיחים באחת שלוש הכרזות של ראש הממשלה שעם או בלי טרור - מבחינתו, דין נצרים כדין תל אביב. כלומר, הוויתורים הכואבים אינם כוללים את ביטול הקולוניאליזם הישראלי בשטחים.

אבל, האמריקאים, המצרים והפלשתינאים אינם אידיוטים. הם הבינו ששרון חותר להישאר בשלטון, באמצעות אותה שיטת ההרסת וגם ירשת שהביאה אותו לשם. הם זוכרים כי לפני שיבשו החתימות על הסכם אוסלו, שהציב סדרה ארוכה של מבחנים בדרך להסדר הקבע, שרון תרם ככל יכולתו כדי להבטיח שהצדדים לא יגיעו לסוף הדרך. אגב, זה היה לפני שערפאת החליט להניח לחמאס "לזרז" את קצב המו"מ.

הלקח שמעצבי יוזמות השלום והוועידה האזורית למדו הוא שעם שרון חייבים ללכת מהסוף להתחלה. כלומר, לקבוע מראש את הגבול ואת לוח הזמנים לנסיגה. תושבי יקיר ומאה אלף מתנחלים שנוספו מאז ועידת מדריד של בוש האב הם הוכחות חיות לכך שהחלטה 242, בבת עינו החדשה של שרון וההגדרה "גבולות מוסכמים ובטוחים", הם נוסחה בדוקה להעמקת הכיבוש, לא לסילוקו. למרבה הצער, נראה שהחלטתו של בוש הבן קשורה יותר ללקח הפוליטי שאביו למד ממדריד, ופחות ללקח האסטרטגי.