שר החוץ, שמעון פרס, עוד מפריח מפעם לפעם רעיונות נועזים ויצירתיים לחלל האוויר, בניגוד משווע ליתר שרי מפלגתו שמהם לא שומעים כלום. למרבה הצער, איש לא שועה לדבריו והוא עצמו לא נאבק דיו להביא למימושם. כזאת היתה בשבוע שעבר הכרזתו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי הוא תומך במתן היתרי עבודה בישראל לרבבות פלשתינאים. גם גילויו של שר החוץ, שראש השב"כ וגורמים בצה"ל תומכים בצעד כזה, לא שינה דבר. פרט לידיעה שולית בעיתון, הנושא לא עלה לסדר היום. תחת זאת תגיע השבוע לישראל רכבת אווירית ותביא עוד 6,000 פועלים מתאילנד; את כוח העבודה הזה היה אפשר וצריך להביא במכוניות טרנזיט מהשטחים הכבושים שמעבר לפינה.

בישראל אין כיום ולו עובד פלשתינאי מורשה אחד, על פי נתונים לא רשמיים של מערכת הביטחון. רומנים, פיליפינים, הודים וסינים - כן. פלשתינאים - לא ולא. שוק עבודה נקי מפלשתינאים. מ-124 אלף עובדים פלשתינאים בשנת 2000 ל-4,000 ב-2001, ולאפס כיום. גם שיעור הפלשתינאים שעדיין עובדים בישראל בלא היתר, בעיקר בערים ובכפרים הערביים, ירד עד כדי 20,000-10,000 עובדים בלבד, על פי ההערכות.

הסיבות, כרגיל, ביטחוניות, קצרות מועד: הסגר נועד למנוע כניסת מפגעים. אך התוצאות לטווח הארוך הן הפוכות. כשם שהכתר הפנימי הוא אולי גורם מונע טרור אבל בוודאי גם מעודד אותו, כך גם איסור הכניסה לישראל כדי להתפרנס בה עוד יתגלה כמיקח טעות, גם מבחינתה של ישראל. ללא עבודה בישראל לא ייחלצו הפלשתינאים ממצוקתם הכלכלית הקשה, ואם לא ייחלצו, אין כל סיכוי להתקדמות מדינית אמיתית.

המצב הכלכלי בשטחים הידרדר לשפל מסוכן. לנוכח אחוזי אבטלה מבהילים, בין שליש למחצית כוח העבודה על פי נתונים רשמיים, ובמקומות רבים עוד יותר מכך, לנוכח כמחצית אוכלוסייה המוגדרת ענייה ועם צריכה של פחות משני דולרים ליום לנפש, על פי נתוני הבנק העולמי - המשק הפלשתיני כמעט חדל להתקיים. אמנם ילדים עדיין לא מסתובבים שם בבטן תפוחה מרעב, כמו באפריקה, אך אין זאת אומרת שאין תת תזונה. כשפותחים מקרר במחנה פליטים, מוצאים שם בעיקר בקבוקי מים. האחריות למצב זה מוטלת על כתפי ישראל, לא רק מהבחינה המוסרית, כמי שהרסה את מוסדות הרשות הפלשתינית שפירנסו רבבות וסגרה את שעריה לעבודה, אלא גם מבחינת החוק הבינלאומי: הכובש אחראי לרווחת האוכלוסייה שבחסותו. למעשה, עם סגירת שעריה ישראל היתה צריכה לחלק תמיכות סעד או מענקי אבטלה לתושבים שראויים להם.

על ההשלכות החברתיות והפוליטיות של מצוקה כזאת כבר נאמר הכל. התוצאות הביטחוניות מתפוצצות לנגד עינינו ברחובות ערינו. שום תרומה או השקעה של העולם לא תשנה בהרבה מצב זה, ללא פתיחת המשק הישראלי לעבודה פלשתינית.124 אלף העובדים אצלנו עד לפני כשנתיים, כמספר מחצית העובדים הזרים בישראל כיום, פירנסו כמיליון נפשות. אין לכך תחליף. ואשר לביטחון: כניסה מבוקרת ומדודה של פלשתינאים לא תטמון בחובה סיכון גדול יותר מאשר העוני והמצוקה כיום. בנושא זה אפשר לשאול, על פי פרס, את ראש השב"כ.

אבל כרגיל אין סיכוי שהצעת פרס תתקבל: "תוכנית מרשל" של ראש הממשלה שפורסמה לא מזמן, עוד מצג שווא לעיניים אמריקאיות בלבד, כמעט לא כוללת עבודה פלשתינית בישראל. בעיני אריאל שרון עדיפים התאילנדים, שאין להם לאן לחזור בסיומו של יום עבודה, ושעלולים ליצור בעיה חברתית קשה, על פני פלשתינאים שיחזרו למשפחותיהם ואולי אגב כך גם ימשכו ידיהם מהטרור. אחרי עניי עירנו, והרבה לפני עניי העולם, עניי הכיבוש שלנו קודמים.