זוהי משמעותו האמיתית של המושג "מלחמה על הבית" המשמש כרגע יסוד לקונפורמיזם הגס, הקרוי אצלנו אחדות לאומית. על השקר הגדול הזה מתקיימת היום החברה הישראלית, וזהו הבסיס לשטיפת המוח היום-יומית ששותפים לה הפוליטיקאים של הימין, כולל מרביתה של מפלגת העבודה, רבים מדי בקרב אנשי התקשורת והאינטלקטואלים. הרי גם מי ששותק לנוכח המתרחש ואינו משמיע קול מחאה צלול, מביע בעצם הסכמה שבשתיקה. אין בכך ייחוד גדול: ככל שחברה משוכנעת פחות בצדקתה המוסרית, ככל שיש לה פחות ביטחון במטרות המלחמה ששליטיה כפו עליה, כך היא זקוקה יותר לתעמולה, ללחצים ולאיומים. מה לא נאמר בארה"ב בימי המלחמה הקרה, כאשר השתולל שם אחד מגדולי הפטריוטים בכל הזמנים, ג'וזף מקארתי, על מי שסירבו מטעמים עקרוניים להצהיר את הצהרות הנאמנות שנדרשו מהם? מי לא היה בוגד בעיני הסנאטור מוויסקונסין? איזה עיתונאי עצמאי לא נתפש, ממש כמו אצל סגן השר גדעון עזרא, כאויב העם? והרי ארה"ב היא חברה דמוקרטית, ואצלנו משמש נימוק זה כנימוק המרכזי לכל אלה הסבורים כי אין גבול למה שרשאית לדרוש מאזרחיה ממשלה שנבחרה בבחירות חופשיות.

כעבור עשור, דומה שלא היה סוג כל שהוא של גידופים שנחסך ממי שסירבו להשתתף בהרפתקת הדמים בווייטנאם. ובאיזה אור בדיוק הציגו העיתונות ההמונית והתקשורת הממלכתית את 121 חותמי המניפסט בראשותו של ז'אן-פול סארטר, שקרא לסרב לשרת במלחמת ההתנחלות האלג'ירית? היום נתפש מניפסט זה כמסמך שהציל את כבודה של צרפת בעיני עצמה. אך מה היה אז? הרי גם המלחמה ההיא התנהלה בידי שלטון דמוקרטי-פרלמנטרי לעילא. ואם נחזור לתחילת המאה שעברה, איך התקבלו אותם מעטים בשמאל האירופי שסירבו להיכנע לשטיפת המוח וראו במלחמה שבה פתחו ממשלותיהם בקיץ של שנת 1914 לא יותר מאשר מאבק על כוח ושליטה ביבשת, ובמקרה הטוב ביותר תוצאה של הסלמה לא מבוקרת? מה נכתב עליהם אז בעיתונות היומית, זו שביקשה לחזק את רוח העם וגם לא שכחה לדאוג לרייטינג? ומה כתוב עליהם היום, על סרבני הפטריוטיזם הגס לדורותיהם, בספרי ההיסטוריה?

קורה לעתים, בדרך כלל כעבור שנים רבות, שבאה התנצלות מפי האחראים עצמם. כך היה כאשר טרח שר המלחמה רוברט מקנמרה - המוח מאחורי מלחמת וייטנאם, מאבות תיאוריית הדומינו שלפיה נפילת וייטנאם תגרום אסון נורא באסיה כולה - וביקש סליחה פומבית על הטמטום ועל העיוורון שעלו בחייהם של כ-57 אלף חיילים אמריקאים ורבבות וייטנאמים. גם תקופת מקארתי מעלה סומק בלחייהם של האמריקאים עד היום: לא רק בתעשיית הבידור התגלו אז נמושות, אלא גם באוניברסיטאות החשובות. מעשים של פחדנות והתרפסות בפני דמגוגים, השואבים את כוחם מדעת קהל תומכת, היו מעשים של יום יום גם בגדולות שבאוניברסיטאות האמריקאיות. גם אצלנו כבר קיימים סימנים ברורים לנכונות של התקפלות ושחייה עם הזרם העכור של הקונפורמיזם. היסטריה פטריוטית אף פעם לא נעצרה על מפתן ספריות ומעבדות, ואינטלקטואלים היו לא פעם ראשונים להתגייסות הדמגוגית.

באותה המידה כל אחד יודע שמלחמת אלג'יריה היתה לחור השחור של ההיסטוריה הצרפתית במחצית השנייה של המאה העשרים. בוצעו שם פשעי מלחמה שבמשך עשרות שנים הוכחשו או הועלמו: אין שום סיבה להניח שהדוברות הרשמית של מדינת ישראל, החל בצבא וכלה במשרד החוץ, אמינה יותר מזו של הקיי דאורסיי של אז.

אך שם לפחות מכים על חטא; לעומת זאת, הישראלים עוד מחכים לכך שאריאל שרון, אדריכל הפלישה ללבנון, יבקש את סליחתן של משפחות ההרוגים במלחמת ההתנחלות הראשונה. לא מקרה הוא שהתנצלות כזאת לא תבוא, כי "חומת מגן" אינה אלא המשך של "אורנים גדול". אכן, מלחמת לבנון לא היתה אלא שלב ראשון באסטרטגיה כוללת של הימין ההתנחלותי, שתכליתה לרסק ולהכניע את התנועה הלאומית הפלשתינית כדי שיהיה אפשר לספח חלקים גדולים ככל האפשר מהגדה המערבית. לכן, כאשר איש עוד לא חלם על אוסלו, יצא שרון למסע חיסולם של אש"ף וערפאת. עכשיו הוא ממשיך במלאכה: הדיכוי, ההשפלה, הביזה, והתנהגות שעדי ראייה ישראלים מגדירים לפעמים כברברית, משמשים את אותה המטרה שהוצבה בפני כוחות הפלישה ללבנון לפני 20 שנה. מעשים אלה, גם אם אינם מוגדרים עדיין כפשעי מלחמה מהבחינה המשפטית הטהורה, מעוררים חלחלה אצל רבים מאלה שלובשים, או לבשו בעבר, מתוך גאווה ומסירות, את מדי צה"ל וענדו את דרגות הקצונה שלו.

לחברה במלחמה נטייה קלאסית לנסות ולנקות את עצמה מכל אשמה באחריות למאבק שהיא נתונה בו. כל חברה כזאת רואה את עצמה תמיד כשרויה במצב של התגוננות יחיד במינו. ואולם שום מדינה עוד לא העזה לתבוע לעצמה חסינות גורפת כמו מדינת ישראל. אכן, מהשואה הסיקו מלכתחילה רוב אנשי הצמרת הפוליטית הישראלית לדורותיהם מסקנה עיקרית אחת. הם לא נעשו חרדים יותר לקדושת החיים, לזכויות האדם ולנורמות אוניוורסליות של צדק, אלא למדו שלעם שהתנסה בחורבן כשלנו מותר הכל ולאיש אין זכות לפקפק במעשיו. כל מי שיעז לראות בדפוסי פעולתו של השלטון הישראלי התנהגות מחפירה, אם לא פושעת, יוגדר אוטומטית כאנטישמי.

אכן, חברה הנתונה בלחץ לא תתבונן בראי בעיניים פקוחות אלא תאשים את הזולת בכל צרותיה. קל לנו יותר להטיח במבקריה של ישראל את האשמה באנטישמיות מאשר לשאול את עצמנו איך מגיב אדם סביר הרואה מדי בוקר וערב טנקים השייכים לאחד הצבאות החזקים בעולם שועטים ברחובות של ערים פגועות ובמחנות פליטים הרוסים. מול דעת קהל הרגישה היום לזכויות האדם יותר מאשר אי-פעם, השימוש הגורף באנטישמיות סופו לחזור כבומרנג. בנוסף לכך, לא כל מי שמצביע על החשיבות שיש לקול היהודי ולכסף היהודי בפוליטיקה האמריקאית הוא אנטישמי. אינו עוכר ישראל גם כל מי שסבור כי מותר למיליוני ערבים ומוסלמים באירופה להתייצב מאחורי הפלשתינאים, כשם שטבעי שיהודי ארה"ב ינצלו את כוחם לטובת ישראל.

צרפת, למשל, אינה אנטישמית היום יותר מאשר בימים שכולם סגדו שם לישראלים כאילו היו בני אלים. צרפת אינה אנטישמית יותר מגרמניה, שם מתייצב השלטון באורח אוטומטי מאחורי כל ממשלה ישראלית. רק לפני עשר שנים צרפת, ויחד עמה כל אירופה, התפעמה מ"שלום האמיצים" שעמד בפתח. אז חזרה ישראל למעמדה לפני שהיתה למעצמה קולוניאלית: אהודה, ואף נערצת. האיחוד האירופי פתח את זרועותיו, נחתמו עמנו הסכמים של שיתוף פעולה לרוב, פרס ורבין קיבלו פרס נובל והאינטרנציונל הסוציאליסטי נהג בהם כבגיבורים. עם זאת, השכונות שמצפון לבירת צרפת מיושבות בידי שחורים וערבים: זהו מצב נתון, וכשם שהורגלנו לכך שלא ייבחר בניו יורק ראש עיר אנטי ישראלי, ומדינת ניו יורק לא תשלח סנאטור שלא יתמוך בקביעות בממשלת ישראל, נגיע בתוך זמן קצר למצב שבשכונות המהגרים בערים הגדולות באירופה לא יוכל להיבחר פוליטיקאי עוין לעניין המוסלמי או הערבי. העולם משתנה ולא תמיד לטובתנו: לא רצוי לדחות למחר את מה שאפשר לסיים היום.

ללאומיות ההתנחלותית הישראלית, כמו לכל תנועה לאומית קיצונית, דרוש אויב. נוכחותו של אויב כזה היא בבחינת צורך מתודי. הנוסחה "העולם כולו נגדנו" ממלאת תפקיד כזה: זהו מיתוס שקיים בו יסוד חזק של זיוף מודע, אך הוא מאפשר להשקיט את המצפון ולהטמין את הראש בחול כאשר המציאות נעשית בלתי נסבלת.