איננו יהודים בגטו
מאת אבי פרימור
הארץ, 12.5.2002
בארץ שלטת דעה כמעט אקסיומטית, שלפיה האנטישמיות באירופה הגיעה לרמה שלא היתה כמותה מאז מלחמת העולם השנייה. ואולם, יהודים רבים בצרפת הצביעו בעד ז'אן מארי לה פן. נשיא פדרציית הקהילות היהודיות של צרפת עצמו, רוז'ה קוקרמן, התבטא על לה פן באופן שבמקרה הטוב אפשר להגדירו כדו-משמעי. %10 מהישראלים בעלי האזרחות הצרפתית הצביעו בארץ בעבור לה פן. איזו מין אנטישמיות היא זו הנתמכת על ידי יהודים כה רבים?
אין ספק שיש באירופה גל של התקפות על מוסדות יהודיים. אין גם ספק שישראל סופגת ביקורת חריפה בתקשורת ובציבור האירופיים. האם זה אומר שהמפלצת הישנה מרימה שוב את ראשה? נכון הוא שבמדינות חוק דמוקרטיות, שבהן הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא, המשיכה להתקיים אנטישמיות חברתית לא רשמית. אבל כיום יהודי במערב אירופה איננו חש עוד בשום מגבלות חברתיות, לרבות נישואי תערובת. האנטישמיות עדיין קיימת אבל היא בנסיגה מתמדת.
מאחר שהאצבע המאשימה בישראל מופנית כיום בראש וראשונה כלפי צרפת, מעניין לבדוק את הנתונים דווקא שם. כבר לפני יותר ממאה שנה פרצה כמעט מלחמת אזרחים בצרפת על רקע המאמצים להגן על אלפרד דרייפוס. כ-50 שנה אחר כך, בימי משטר וישי, הצילו הצרפתים %75 מיהודי המדינה. בסקר דעת קהל שפורסם ב-1960 הביעו רק %50 מהנשאלים נכונות לראות יהודי בראש המדינה וכמספר הזה גם ראו ביהודי אזרח צרפתי לכל דבר. ובכל זאת, היתה צרפת המדינה הראשונה באירופה שבחרה בראש ממשלה יהודי - בשנות ה-30.
סקר משנת 2000 הראה שאז התנגדו רק %10 לכך שיהודי יעמוד בצמרת השלטון הצרפתי. באותו סקר אמרו %70 מהנשאלים כי יהודי הוא צרפתי ככל צרפתי אחר - זאת, אף שבתקופה שבין שני המשאלים הנזכרים באו לצרפת מאות אלפי מהגרים יהודים. ב-2000 גם הסכימו כמעט כל הצרפתים להפללת מכחישי שואה ולחוק המחייב החזר כל רכוש יהודי שהופקע בזמן הכיבוש הנאצי.
אמנם, יש עדיין אנטישמים קלאסיים בצרפת, אבל הם מתמעטים בהדרגה וזוכים לפחות ופחות הבנה. נסיגת האנטישמיות בעשורים האחרונים אופיינית לכל ארצות מערב אירופה.
ובכל זאת אנו סובלים באירופה. קודם כל - מהתקפות אלימות. אלו מבוצעות לרוב בידי קבוצות שוליים של בני מהגרים מארצות האיסלאם המתוסכלים בגלל קשיי קליטתם ונסערים מהאירועים במזרח התיכון. ממשלות אירופה חייבות לשאת באחריות למיגורן. אין לנו עניין לקשור את הבעיה עם האנטישמיות ההיסטורית. ככל שנתייחס לפשע כאל בעיה נקודתית כך יקל עלינו להפריד בין שונאינו מבין המהגרים לבין האוכלוסייה הוותיקה וכך ללחום בבעיה ביתר יעילות.
ביקורת קשה מוטחת בנו בתקשורת ובדעת הקהל האירופית וגם בחוגי שלטון. עמה עלינו להתמודד. ברוב המקרים היא אינה באה מחוגי הימין הקיצוני או האנטישמיות הקלאסית, שדווקא יוצאים מגדרם כדי להביע תמיכה בממשלת ישראל. המדאיג הוא שבחוגים המסורתיים של ידידי ישראל הכנים נשמעת הביקורת המרה ביותר - לא נגד מדינת ישראל או עמה, אלא נגד המדיניות הנוכחית. אם נייחס אותה אוטומטית לאנטישמיות נחטיא את המטרה ונזיק לעצמנו בטווח הארוך.
כשצרפת הוקעה על ידי העולם בגלל מלחמת אלג'יריה, לא טען איש שמדובר בגזענות אנטי-צרפתית - כך גם בעניין הביקורת על ארה"ב בגלל מלחמת וייטנאם, או על סרביה של מילושביץ.
אין אנו עוד יהודים מבוהלים בגטו. אנו מדינה ריבונית חזקה ומצליחה. אנו עם שיודע להגן על עצמו. אין סיבה שלא נדע להתמודד גם עם ביקורת, ולו החריפה והפוגעת ביותר.
הכותב הוא סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב, לשעבר שגריר באיחוד האירופי ושגריר בגרמניה