מאת חנוך מרמרי

הארץ, 5.5.2002

פאריס

"כולנו ילדים של מהגרים! דור ראשון! שני! שלישי!" רעמו קבוצות הנוער שצעדו באחד במאי לאורך בולוואר וולטר, בואכה כיכר הרפובליק, בדרך אל עצרת המחאה המרכזית. גם בחלוף השעות, כשהפגנת חצי המיליון התפזרה, נמשכה השירה המשולהבת במחילות המטרו. אלה שהצטיידו בכלי הקשה הרעידו את הקרונות הדחוסים במקצבים צפון אפריקאיים, בעוד שאחרים סוחטים עטי סימון שחורים ומצמידים שפמים לדיוקניו של ז'ן-מארי לה פן שניבטים מכרזות בכל פינה.

זה היה מופע מרשים של תרבות פוליטית, אבל למשקיף המזדמן קשה לאמוד את משקלה הממשי. האם זהו ביטוי משכנע לצורך במרפא למחלה שהתפרצה, או שמא מפגן של קהילה שבעה המבקשת לחסוך מעצמה את הבושה. פרשנים ותיקים חוששים, שגם אם ייחסך הקלון הלאומי, תעבור צרפת טלטלה חברתית קשה וממושכת.

מתבונן ישראלי לא יכול שלא להידרש בהקשר זה להפגנות הכיכר הגדולות לאחר רצח רבין. הדור הצעיר קיבל עליו אז את משימת ההיטהרות מן האסון והבושה, בקריאות כמו "דור שלם רוצה שלום!", אבל ספק אם עמד בהן. מדליקי הנרות בכיכר נשאבו בהדרגה אל הדפוסים הפוליטיים הצפויים וסופם שנטלו חלק בניצחון הגורף של אריאל שרון.

הכל מוטרדים כאן בשאלה עד כמה רחב יהיה הפער בין גל המחאה לתיקון החברתי הנדרש. על עצם המחאה ישנה לכאורה הסכמה כללית, אלא שלא לגמרי ברור מיהו הכלל. את השאלה הזאת חידד הפילוסוף אלן פינקלקראוט, בדיון שהיה לאחר העצרת, בהתייחסו לכותרת ב"לה מונד": "נגד לה פן, צרפת יוצאת לרחוב". בהתלהבותם, מנסחי הכותרת הוציאו את לה פן מכלל המחנה ובכך גם התעלמו מ-4.8 מיליוני מצביעיו בסיבוב הראשון - הגרעין הבדלני וקשי היום והמאוימים שנספחו אליו. האם כל אלה אינם צרפת?

הרפובליקה הצרפתית הצליחה להטמיע לתוכה - לא בקלות - איטלקים ופולנים, ספרדים, וייטנאמים וסנגלים, אבל אינה מצליחה לקלוט את הקהילה הערבית המוסלמית. אף אחד מהנוהרים לרפובליק לא התעטף בדגל פורטוגל, אבל בני נוער רבים עטו דגלי מרוקו או אלג'יריה.

האם יכול צרפתי דור שלישי, נניח ששמו ליונל בן רשיד, להיבחר לראש עיר? להיות נציג מחוז לאסיפה הלאומית? לא, כל עוד מספר המוסלמים באזור הבחירה שלו אינו מגיע לרוב מוחלט. האם אותו בן רשיד יכול להתמודד על משרה נגד אחד אנטואן שארפנטייה? כן, על פי זכותו, אבל מובטח לו שיפסיד. האם יכול בן רשיד לשנות את שמו לשארפנטייה כדי לשפר את סיכוייו להתקבל? לא, משום שחוקי הרפובליקה אינו מאפשרים זאת. אמריקה איפשרה למהגר ללבוש זהות חדשה ולהתמזג. צרפת סופגת את כוח עבודתם וכישרונותיהם (מוסיקה, כדורגל) של מהגריה אבל לא ממש מכניסה אותם הביתה. כשהרפובליקה לא מכירה בקבוצות והכל שווים, אי אפשר לנקוט אפליה מתקנת.

חוקר שנדרש לשאלת מאווייהם של הצרפתים החדשים יוצאי מדינות האיסלאם קובע כי ארבעה מחמישה מאלה מבקשים להגשים לעצמם את החלום הבורגני: השכלה, עבודה, בית, מכונית, חופשה. המסגד הוא לרבים מהם מקור נחמה ומפלט באין מסלול קליטה אחר. נכון, מסכימים המתדיינים, דרושה תוכנית מרשל לפרוורים. כן, צריך להילחם בפשיעה. אבל האם די בכך לשנות את מגמת ההסתגרות של הקהילה הזאת?

על פי ההיגיון הפשוט, מודל החיקוי למוסלמים הצרפתים צריכים להיות היהודים, המשגשגים תוך כדי שימור זהותם כקבוצה. אבל היהודים נתפשים בעיניהם כחלק מצרפת שאינה מסבירה פנים, כמושא לקנאה וגם כצד לסכסוך, על רקע המזרח התיכון. היהודים מודאגים: גל הדחייה של המוסלמים פורם גם את תפרי האחיזה שלהם במרקם הצרפתי. ישנם יהודים המתפתים להצביע ללה פן, כמבקשים להתגונן מהעוינות המוסלמית, ובכך הם סוגרים את מעגל הסתירה. אבל גם היהודים "הפתוחים והנדיבים", כהגדרת פינקלקראוט, חיים בפרדוקס: האם יהודי יכול להיות "אנטי ראסיסט" אבל ציוני? נגד לה פן, אבל פרו ישראל? או שעליו לשלב זרועות עם התהלוכה שמניפה את דגלי פלשתין נגד הגזען ובעצם גם נגד ישראל והיהודים? התיתכן בכלל אחווה בצרפת בין יהודים למוסלמים כחלק מהחירות והשוויון שדורשת הרפובליקה?

התרופה האפשרית לצרפת היא קשה לבליעה - סיגול היכולת לקבל את השונה והנכונות לספוג אותו ללא תנאי, והיא עדיין אינה מבטיחה שלווה ויציבות. בוחרי השמאל ינסו להתגבר היום על תחושת הקבס ויצביעו לשיראק חסר המעוף, כדי להקטין את חלקם של הפאשיסטים בקלסתרון הלאומי. תוצאות הסיבוב השני יהיו איפוא כתוצאותיה של בדיקה רפואית, שתדגום את מרכיב הבדלנות בזהות הלאומית ואת חומרת התופעה. הצעירים שצעדו באחד במאי הם אלה שיצטרכו לטפל בה בהתמדה, אך קודם לכן עליהם להיזהר שלא יחלו בעצמם.