האם שמעת פעם אינטלקטואל ערבי יוצא נגד המשטר שמשלם לו משכורת ותוקף את אוזלת ידו? האם קראת בעיתון רשמי דרישה לשנות את שיטת המשטר? קריאה לדמוקרטיה? דברים כאלה אפשר לומר רק בעת מלחמה מבלי להיענש. זוהי ההזדמנות הנדירה שבה השלטון מתאפק ומבין שצריך לתת קצת יותר חופש ביטוי, הזדמנות להוציא קיטור גם אם חלק מהחצים מופנים אליו. לפעמים אני מתקנא בפלשתינאים. עכשיו, למשל, תובעים מהם לבצע רפורמה דמוקרטית שתוביל לשקיפות ואחריות ולעוד עניינים חשובים באמת שנחוצים לניהול מדינה דמוקרטית. האם מישהו תבע מאתנו לבצע שינויים כאלה? האם מישהו יעז לתבוע את השינויים הללו? אתה מתאר לעצמך את הנשיא בוש אומר לסעודיה, למשל, כי עליה לשנות את מבנה המשק שלה ולדאוג לשקיפות כדי שיהיה אפשר לדעת לאן הופנו העמלות האדירות ששילמו תעשיינים אמריקאים ואירופים לנסיכי הממלכה? האם מישהו יתבע רפורמה דמוקרטית מסוריה או ממצרים? התוצאה בסופו של דבר תהיה שרק לפלשתינאים תהיה מדינה דמוקרטית, משום שהכריחו אותם לכונן דמוקרטיה. כל אזרחי מדינות ערב יביטו בקנאה על ההישג האמיתי הזה".

את מה שאומר האינטלקטואל המצרי במעטה אלמוניותו התבקשו אינטלקטואלים ערבים להביע ברב-שיח שקיים לא כבר העיתון "אל-קודס אל-ערבי" שיוצא לאור בלונדון. בסדרה ארוכה של שמונה פרקים ביקש העיתון לתהות על תפקידו של האינטלקטואל הערבי בתקופת החירום הזאת: אם די בכתיבת מאמרים ובהשמעת נאומים, ואם יש לאל ידו של אינטלקטואל ערבי שחי במשטר ערבי לעשות משהו חריג. רבות מן התשובות שהתקבלו לא חרגו מהבנאליה השגורה שלפיה צריך לצאת נגד ישראל בכל מקום ובכל זמן ולתקוף מעל דפי העיתונים גם את ארצות הברית אשר איננה אלא "ישראל הגדולה" - ביטוי חדש בלקסיקון הערבי. האמצעים שהוצעו כוללים כמובן חרם כלכלי, שימוש בנשק הנפט, החרמת מוצרים אמריקאיים והוצאת ישראל מכל הארגונים הבינלאומיים. לא חסרה גם הקביעה כי אין מדובר במלחמה ישראלית נגד הפלשתינאים אלא במלחמת תרבות, "צלבנות יהודית" (עוד ביטוי חדש) כנגד האומה האיסלאמית.

היו גם דעות חדשות ומקוריות, אשר חודרות אל לב המלכוד שבו נתונים האינטלקטואלים הערבים. למשל, על פי הסופר אברהים אל-עג'לוני מירדן, "החוג האינטלקטואלי הערבי הוא אולי החלש ביותר בין החוגים שנדרשים עכשיו לעמוד בפרץ מול הקואליציה האמריקאית-הישראלית. האינטלקטואל הערבי", הוא קובע, "הוא חבר נאמן למשפחתו, לחמולה שלו, למפלגתו ואפילו למשטר שבו הוא חי. לא כך כאשר מדובר בנאמנות לעם או לאומה הערבית. הוא מרוחק מיסודות הבניין הרוחני שלהם". לשון אחר, האינטלקטואל הערבי מתמקד בלאומיות מקומית ומאבד את הקשר שלו עם מה שמאחד בין כל הערבים. הזיכרון ההיסטורי שלו נבדל מהזיכרון ההיסטורי הערבי. "בישראל", מוסיף אל-עג'לוני, "הרחוב הוא זה שממנה את המשטר וקובע את סדר יומו, ואילו במדינות ערב המשטרים הם שקובעים את אופי הרחוב, הם שמקבעים את הציבור על המכנה המשותף הנמוך ביותר של התמודדות עם רעב ופחד".

הד"ר רג'אא בן סלאמה מתוניס סבורה כי האינטלקטואל הערבי כבול בסדרי עדיפויות מבולבלים. "עליו למחוק את התפישה כי יש לשכוח את התביעה לזכויות אדם ולחירות כאשר מתנהלת מערכה נגד הערבים או הפלשתינאים. אסור לאינטלקטואל לשכוח כי העדר החירות הוא שגורר את הערבים למצב של שיתוק כמו זה שבו הם מצויים היום". במקום היבבות והזעקות שמושמעות היום מוטב שהערבים יתחילו להבחין בין הטוב לרע. "הרטוריקה האמריקאית והישראלית מזהה בין טרור לתנועת התנגדות. אנחנו יוצרים זהות בין אריאל שרון לשאר הישראלים, בין הציוני הגזעני ליהודי ומייצרים בכך שיח גזעני בשעה שאנחנו הם אלה שרוצים להילחם בגזענות. עלינו לחדול לבודד את עצמנו בשיח שתובע לזרוק את היהודים לים".

בן סלאמה מציעה לאינטלקטואלים הערבים לגנות בתוקף את ההתקפות על בתי כנסת באירופה ובמקומות אחרים, כי "פיגועים כאלה מערפלים את חריפותה של הבעיה הפלשתינית. התעמולה הישראלית מנצלת אותם כדי להסיט את ההתעניינות בה". קביעותיה של בן סלאמה עלולות להיות מובנות כביטוי לאינטרס צר, אך בהמשך דבריה היא מרחיבה את הדיון. "שמעתי אנשי דת איסלאמים שמשווים את היהודים לבני חזירים ולבני חיות מאוסות אחרות. איזה מן איסלאם מפיצים אנשי הדת הללו? באיזו רטוריקה מוסרית נוכל אנחנו לצאת נגד הפגמים המוסריים של היהודים (אם נדבר כך)?"

הסופר המרוקאי מוחמד בראדה סבור שבפני האינטלקטואל הערבי ניצבות היום שתי אפשרויות: "להתאבד לנוכח מצבה של החברה הערבית ומשטריה, כפי שעשה המשורר הלבנוני חליל חאווי כאשר שרון כבש את ביירות, או לבחון מחדש את קביעות היסוד של המשטרים הערבים ולקרוא למאבק דמוקרטי". קריאה למאבק דמוקרטי פירושה בניית מערכות דמוקרטיות ערביות שיכולות להתמודד עם עצמן ואחר כך עם האויב. "אנחנו מרבים לדבר על שינויים דמוקרטיים ועל מאבק נגד התעמולה הישראלית והאמריקאית", אומר פובליציסט ירדני, "אך שכחנו לקרוא לדברים בשמם. אם אנחנו רוצים בחירות חופשיות עלינו לומר זאת. אם אנחנו רוצים חלוקה שווה של הנטל הכלכלי - עלינו לומר זאת בקול רם. כל עוד נדבר במושגים כלליים נמשיך לחיות בתחושה שאנחנו תורמים משהו למאבק הערבי אך נטבע בתסכול שלנו.

שרון נהפך היום לתירוץ של כל האינטלקטואלים הערבים, כסיבת כל הצרות שבאו על הערבים מאז ומעולם. התוצאה תהיה שוב שדווקא המנהיגים יהיו אלה שיקבעו את הקו האינטלקטואלי. אם הם יחליטו שהגיע הזמן לטפל בבעיה הפלשתינית מכיוון חדש של שיתוף פעולה עם ישראל, למשל - האינטלקטואלים ייקלעו למבוכה. מצד אחד הם יאלצו ליישר קו, ומן הצד האחר הם יבקשו להמשיך ולהניף דגלים. הרי זה תפקידם, לא?".

אל תתייאש מהאינטלקטואלים הערבים", מציע סופר מצרי. "אנחנו חברה שחיה מפה לאוזן, משיחות מסדרון וויכוחי סלון. בעיתון ובטלוויזיה אנחנו אומרים דבר אחד, כי אנחנו חלק ממפלגה גדולה שקרויה "מפלגת האינטלקטואלים הערבית", אבל עם ידידים לכל אחד מאתנו יש עט פרטי. כך אנחנו מנהלים שיח כפול. מגויסים למלחמה ובה בעת בודקים בשביל מה המלחמה וכיצד להימנע מפציעה. על הסעיף הראשון אנחנו דנים בינינו לבין עצמנו. כדי להימנע מפגיעה אנו כותבים בעיתון ומדברים בטלוויזיה. האם ניסיתם לנהל מלחמה כזאת בישראל אי פעם?"

ואמנם, מי שקורא בחודשים האחרונים את העיתונות הערבית או צופה בתוכניות הראיונות הרבות בתחנות הטלוויזיה הערביות מתרשם מן הקו האחיד כמעט של הדעה הערבית. השיח האינטלקטואלי מכוון בעיקר לאמצעים שבהם ראוי להתמודד עם הכיבוש הישראלי, לתמיכה האמריקאית בהתקפה על הערבים והאיסלאם. "זו אחדות שורה מקוללת", אומר הסופר המצרי. "אם כולנו נוקטים להג זהה מדוע לקיים מדינות נפרדות? אולי ראוי לחזור אל מסגרת האומה הערבית, או טוב מזה, האומה האיסלאמית? העולם לא מפריד עוד בין ערבי לערבי, בין מוסלמי למוסלמי. מילא העולם, אבל מה אתנו?"

מאמרים
דף בית - עברית