חשוב לסכם את תקופת כהונתה של רצ'בסקי לא מפני שהיא מחפשת לעצמה עכשיו תהילה (גם מבקריה, שכינו אותה "הרס"ר של התכנון", לא שמעו ממנה מלה דרך התקשורת; רק בתחילת השבוע היא הרשתה לעצמה סוף-סוף לחשוף, בראיון למזל מועלם ב"הארץ", את עמדותיה), אלא מפני שיש להסיק ממנה על העתיד.

ועדת החיפוש, המנסה עכשיו לאתר מועמדים מתאימים לתפקיד ראש מינהל התכנון, חייבת להציב לעצמה רף גבוה של דרישות ליושרה מקצועית ולעמידות גבוהה בפני לחצים פוליטיים, כלכליים ואחרים. אמנם כוחו של מינהל התכנון הולך ואוזל לנוכח חוק ההסדרים העוקף אותו ומאמציהם של שרי האוצר, השיכון והתשתיות, ולא פחות מזה ראש הממשלה, לנגוס חלקים גדולים מסמכויותיו לעצמם - אבל ראש מינהל חזק ומקצועי יוכל לפחות לחסום את המגמות החדשות-הישנות של פיתוח בכל מחיר, המאיימות להרוס את המרקם התכנוני העדין.

התכנון בישראל עבר שינויים דרמטיים, מ"נלבישך שלמת בטון ומלט" ועד להתפעמות משוק הנדל"ן החופשי. מהסגידה לחקלאות וההיאחזות הלאומית בקרקע ועד לשיח הקרקעות והזכויות החדש, שהחדירה הקשת הדמוקרטית המזרחית. מחלום הכפר לתפישה האורבנית המודרנית, ומאתוס סלילת הכבישים בכל מקום לחשיבה הירוקה, המביאה בחשבון את איכות החיים, המים והאוויר ומציבה תביעה מוצדקת לשמירה על הנוף.

כל התהליכים האלה, הקשורים בהתבגרות של חברה ובהתגבשותה מציבור במאבק לאומי לאוכלוסייה מגוונת במדינה מסודרת, הופרעו בלא הרף על ידי מלחמות שגרמו לשינויים בגבולות ובשטחים, גלי עלייה ששינו את המאזן הדמוגרפי, ומהפכים פוליטיים שחוללו שינויים עמוקים בגישה התכנונית.

למרבה הצער, רוב השינויים הקורים כאן גוררים את התכנון לאחור, וכולם קשורים במישרין למצב המדיני-הביטחוני. באמצע שנות ה-90, כשהתקווה להסכמי שלום גורפים הובילה את ישראל לצמיחה ולתחושה של נורמליזציה, שנבעה בעיקר מהציפייה להחזרת שטחים, הורדת התנחלויות ושינוי בסדר העדיפויות הלאומי, הצליחו רצ'בסקי, פרופ' אדם מזור ומתכננים אחרים לשרטט מפות חדשות ולקבוע נורמות חדשות של תפישה תכנונית. השיח הציבורי נסב אז, בין היתר, על מערכות תחבורה המונית, על ציפוף הערים הגדולות ועל שמירה על שטחים פתוחים. מאז צצו שתי מכשלות חמורות - חלון ההזדמנויות הקטן של השלום נסגר בחבטה, ושרי הפנים הימנים החלישו את מינהל התכנון והחזירו לרפרטואר התכנוני את הלקסיקון של חומה ומגדל.

מבחינה זו, ממשלת שרון היא המסוכנת מכולן. שרון עצמו חי, בתפישתו הלאומית, בימי כפר מל"ל או המרדפים אחרי הפדאיון. מבחינתו, ישראל איננה זקוקה לגבולות של קבע, וכל "נקודת יישוב" שתוקם היא הדרך היחידה לקביעת עובדות ביטחוניות ולעיצוב אופיה של המדינה. ברוח זו הוא הצליח, בכל תפקיד שמילא עד היום, לגרום נזקים בלתי הפיכים - החל בול"ל (הוועדות שאיפשרו הפשרת שטחים גורפת לבנייה, ובמקום לספק דיור לעולים הצמיחו עשרות פרוורי קוטג'ים מיותרים וזוללי תשתיות) וכלה במיזם שבעת הכוכבים. זה האחרון, שנועד לחסום את התפשטות האוכלוסייה הערבית בוואדי ערה, אומלל במיוחד. ביישוב חריש, למשל, מתגוררים בעיקר חרדים וערבים, והוא עלול להיהפך למוקד של עימות או לגטו מבודד ומוזר.

יוזמה מזיקה נוספת שצמחה מתוך אותה תפישה מעוותת, ציונית כביכול, היא תוכנית 12 היישובים החדשים, שכל מטרתה היא "ייהוד" הנגב והגליל. רצ'בסקי, ערב פרישתה, נאבקת בתוכנית הסהרורית הזאת בכל כוחה. היא מתעקשת לטעון, שצריך לחזק את הערים הגדולות ולא לאפשר פירוור פוליטי ובלתי אחראי כזה. במפלגת העבודה, ששריה יושבים סביב שולחן הממשלה, לא נשמע אפילו הד קלוש התומך בעמדתה של רצ'בסקי, ואיש איננו מעלה בדעתו להתעניין במינהל התכנון. כמה עצוב, ששארית השמאל, שאבותיו הניחו את היסודות לחשיבה התכנונית הפעילה, מעדיפה להתחרות בימין על תואר פטריוט השנה ומניחה לשרון, לליברמן ולאיתם לקבוע את פני הארץ ואת עתיד החברה.