פרופ' דניאל ברטל מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב לא יופתע מן הסתם מהפופולריות הרבה שגורפים פתרונות חד צדדיים מעין אלה. מחקר שאחד הסטודנטים שלו הניח בימים אלה על שולחנו מצביע על מקורות העוצמה שלהם. המחקר מתבסס על סקר שעשה מכון סמית בסוף מארס בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל. הממצאים שלהלן מבוססים על385 מרואיינים יהודים שהשתתפו בסקר (טעות הדגימה %5).

החוקרים תהו מה גרם לשינוי בדעתה של קבוצת הישראלים הגדולה - כשליש מהנשאלים - בנוגע לכוונות השלום של ההנהגה הפלשתינית ורצונה להגיע להסדר עם ישראל. רובם בחרו באבחנה: "הפלשתינאים בחרו בדרך של אלימות וטרור במקום במשא ומתן" (%85 ציינו זאת כגורם הראשון או השני בחשיבותו). %58 סימנו במקומות הראשונים את המשפט "הפלשתינאים דחו בקמפ דייוויד את הצעותיו הנדיבות של אהוד ברק".

הממצאים האלה יכולים ללמד על הצלחתו של אהוד ברק לשכנע את הציבור כי הוא "חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת". דניס רוס, מי שעמד בראש צוות השלום בממשל הנשיא קלינטון, נהפך לאחר ממליצי היושר של תיאוריית "ברק נתן הכל למען השלום, וערפאת בחר באלימות". רוס משלים את הכנסתו במכון הוואשינגטוני לחקר המזרח התיכון, בהרצאות לפני קהילות יהודיות על אשמת הפלשתינאים. ראיון שנתן לרשת הטלוויזיה פוקס באותה רוח נהפך למסמך הסברה של משרד החוץ בירושלים.

באותו ראיון מאשים רוס את הפלשתינאים בדחיית הצעותיהם הנדיבות של ברק וקלינטון, בלא שהציגו הצעות משלהם. הדיפלומט בדימוס טוען שאין אמת בטענה שהמפה של ברק חילקה את הגדה לקנטונים, ושערפאת הפר הבטחה שנתן לממשל האמריקאי למנוע תגובה אלימה לביקורו של שרון בהר הבית. רוס אמר גם שהצעת קלינטון כללה התחייבות לגייס 30 מיליארד דולר בעבור הפליטים הפלשתינאים. לדבריו דובר בהצעה על שיבת הפליטים לתחומי המדינה הפלשתינית בלבד, וכן נאמר בה שכוחות צה"ל בבקעת הירדן יוחלפו בכוח בינלאומי. לדבריו, ערפאת הודיע לקלינטון בפגישתם בבית הלבן ב-2 בינואר 2000 על הסכמתו להצעה, אך צירף הסתייגויות שמשמעותן היתה דחיית נוסחות הפשרה בנוגע לפליטים, לירושלים, לסידורי הביטחון ועוד כהנה וכהנה. המתווך היהודי ההוגן הדגיש שערפאת טען כי מקומו של בית המקדש - "גרעין האמונה היהודית" - בשכם ולא בירושלים.

דבריו של רוס קוממו מאוד את ד"ר מנחם קליין, ממכון ירושלים לחקר ישראל ואוניברסיטת בר אילן. קליין, שהיה יועצו של שר החוץ שלמה בן עמי, סיים בימים אלה את כתיבת המהדורה האנגלית המורחבת של ספרו על שיחות השלום, "שוברים טאבו". "רוס מתעלם מהצעת ערפאת לקלינטון לתשעה אחוזי סיפוח תמורת ריבונות מלאה בהר הבית", טוען קליין. "בהצעות קלינטון לא מוזכר סכום של שלושים מיליארד דולר, ולעומת זאת יש שם שיבה מסוג מסוים ומוגבל לשטחי 48'. בניגוד לדברי רוס, בהצעות קלינטון ישראל היא חלק מהכוח הבינלאומי בבקעת הירדן. הוא התעלם גם מהתביעה של ישראל לשליטה על כבישי הגישה לבקעה וכתוצאה מכך הגבלת הריבונות הפלשתינית, זאת בנוסף לתביעה הישראלית לשלוט על המרחב האווירי. הוא לא התייחס לוויכוח העמוק שהתנהל במסלול שטוקהולם בנוגע לתביעות הישראליות לשליטה וריבונות במסווה של צורכי ביטחון".

באשר להתעלמות של ערפאת מקיומו של בית המקדש בירושלים, קליין קובע כי זו היתה תגובה לעמדה הישראלית בנוגע לריבונות בהר הבית ולדרישה להקים שם בית כנסת. החוקר חובש הכיפה מבקש להזכיר לרוס, כי גרעין האמונה היהודית הוא האל האחד ולא בית המקדש. "הוא מקדש את התביעות הישראליות מרחיקות הלכת, שאפילו גלעד שר לא היה שלם עמן. האם ההזדהות של ראש צוות השלום האמריקאי עם ישראל גדולה עד כדי כך שהוא שכח את האזהרות שהפלשתינאים השמיעו באוזניו בוואשינגטון שאין להניח לשרון לבקר בהר הבית? ומדוע לא שיכנע את קלינטון להנחית את התוכנית שלו מיד אחר כך, עם פרוץ האינתיפאדה? כל ההסבר שלו מדוע ערפאת לא היה מוכן לסיים את העימות מתאים לברק, שהתחיל את המו"מ ממפת שרון ובנימין נתניהו והצהיר על זיקתו העמוקה לבית אל וליצחק לוי".

קליין טוען שברק התוודה באוזניו ב-11 בספטמבר אשתקד, כי "הלך לטאבה רק כדי לחשוף את פרצופו של ערפאת ולא לגמור עסקה". החוקר הירושלמי אומר שרוס "לא מכיר את הרקע והשורשים של האינתיפאדה, ולא יודע מה קרה בחברה הפלשתינית ובמוסדות הפוליטיים לפני קמפ דייוויד ומה קרה שם מאז פרוץ האינתיפאדה. רוס מתאר את האינתיפאדה כאילו זו לוחמה של צד אחד בלבד, בעוד שישראל פסיווית לחלוטין. הוא מדבר כמי שמייצג את ישראל ולא כמי שהיה אמור להיות מתווך הוגן, ובוודאי שלא כחוקר".

לפי כל הסימנים, מבצע "חומת מגן" לא תרם להגברת אמונם של הפלשתינאים בדבקותה של ההנהגה הישראלית בשלום. אין פלא שהיועצת לביטחון לאומי, קונדוליזה רייס, הזמינה את רוטשילד לשיחה כדי לשמוע על רעיון ההפרדה.

עם זאת, לפי שעה ממשל בוש נזהר שלא להוציא תעודת פטירה רשמית למה שהיה נהוג פעם לכנות "תהליך השלום". בפגישה האחרונה שלה עם שמעון פרס היועצת גילתה אפילו עניין בתוכנית פרס-אבו עלא, וביקשה לקבל פרטים נוספים על הרעיון להכריז תחילה על מדינה פלשתינית ולדחות את שאלת גבולות הקבע, ירושלים והפליטים לימים טובים יותר.

צפוי כי בפגישתו עם ראש הממשלה שרון בשבוע הבא יבדוק הנשיא בוש את נכונותו של זה לערבב את תוכנית פרס-אבו עלא עם החזון הסעודי. את התערובת הזאת היו האמריקאים שמחים להכניס לוועידה האזורית ולאפות את "הסדר הביניים ארוך הטווח", ששרון כל כך אוהב. ואולם, בדרגים המקצועיים במשרד החוץ לא ממליצים להיכנס לדיאטה. סקרי דעת הקהל האחרונים בארה"ב מלמדים את הנשיא שגם רוב האמריקאים לא מאמינים להנהגה הפלשתינית (רבים מתמיד גם אינם מאמינים להנהגה הישראלית). רובם גם לא מעוניינים שהנשיא שלהם יבשל להם דייסה חדשה במזרח התיכון. רמז למידת הנכונות של בוש לשנות את יחסו לישראל ולקהילה היהודית אפשר למצוא בבחירת יועץ בכיר חדש בבית הלבן. שמו של האיש שיחליף את קארן היוז בתפקיד החשוב של קצין הקישור לקונגרס ולאוונגליסטים, הוא ג'יי לבקוביץ. לבקוביץ, יהודי שומר מצוות, נודע במאבקו נגד נישואי תערובת ונגד הברית בין היהודים לדמוקרטים.

אם ועדת הבדיקה לאירועי ג'נין תבוא לאזור בסופו של דבר, יהיה כדאי לבקש מהחוקרים לברר באותה הזדמנות עוד כמה שאלות. למשל, מי אומר אמת: ראש הממשלה, שסיפר לשרים שלו על עסקת רמאללה תמורת ג'נין, או שר החוץ שמעון פרס, הטוען בלהט שהעסקה היחידה בעיר היתה ועדה מטעם מזכ"ל האו"ם, בהסכמת ישראל, במקום ועדה בתוקף החלטה של מועצת הביטחון. שרון טען, שבתמורה להסרת המצור על המוקטעה הבטיח הבית הלבן להטיל וטו על החלטה של מועצת הביטחון למנות ועדת חקירה. במשרד החוץ טוענים, שההבטחה היחידה שהם שמעו עליה מהאמריקאים היתה, שהם יעמדו לצד ישראל, אם לאחר שתקבל ברצון את פני הוועדה, זו תוציא דו"ח שיביא להצעה להטיל סנקציות על ישראל או למשל לשגר כוח חמוש לשטחים או לפגוע בחיילי צה"ל.

אפשר יהיה לבקש מוועדת הבדיקה לברר גם, מה קרה לצוות המומחים הישראלי בראשות עו"ד משה קוחנובסקי בדרך בין ניו יורק לירושלים. בשיחת טלפון מניו יורק ביום שני נשמעו חברי הצוות מרוצים ביותר מהמסמך שגובש עם אנשי האו"ם. למחרת, בישיבת הקבינט, אחרי שלכולם היה ברור שהרוח נושבת לכיוון ההפוך, הסבירו החברים מדוע אסור בשום פנים לקבל את כתב הסמכות המוצע.

ח"כ רן כהן ממרצ היה שמח לדעת, אם יש קשר בין הדיווח של הרמטכ"ל שאול מופז לוועדת החוץ והביטחון ב-7 באפריל על 100 הרוגים בג'נין לבין ההסתערות שלו בישיבת הקבינט שלשום על ועדת הבדיקה. חברתו לסיעה זהבה גלאון היתה רוצה לדעת, למי להאמין - לשר הביטחון, בנימין בן אליעזר, שאמר בתקשורת, שהיתה זו טעות לא לאפשר לפיקוד העורף לחלץ פלשתינאיםשנלכדו מתחת להריסות בג'נין, או למתאם הפעולות בשטחים, אלוף עמוס גלעד, שהסביר, כי הקרבות הם שמנעו את הגישה לשטח.

מאחורי הקלעים התחילו קצינים ופקידים לדבר ולכתוב גם נגד "רוח המפקד" הפוליטי. למשל, מסמך של החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ, שהופץ אתמול בין השרים, מציג את מבצע "חומת מגן" ככישלון מדיני מוחלט. בין היתר כותב שם אחד מבכירי החטיבה, כי לא רק שמעמדו של ערפאת לא נפגע, אלא אפשר שהתעצם. הוא מונה את ההזדהות הומניטרית החובקת עולם עם הפלשתינאים; גימוד משקלה של הרשות הפלשתינית פעולות הטרור, ולעתים אפילו הצדקת השימוש בטרור; התגברות הלחץ המדיני על ישראל ודחיקתה לעמדת מגננה דיפלומטית; עליית מפלס העוינות בעולם כלפי ישראל; פגיעה ביחסים עם מצרים וירדן; אפשרות של סנקציות מצד אירופה, המגלה רגישות גוברת לנושא זכויות אדם; הגברת הלחץ להצבת כוח רב לאומי בשטחים כדי לצמצם את יכולתה של ישראל לפגוע בעתיד ברשות הפלשתינית; דחיקת בעיית עיראק ואיראן, הטרור ופיתוח נשק להשמדה המונית מהמקום הראשון בסדר היום הבינלאומי.