רג'וב, שיצא לפני עשרה ימים לסיור ופגישות במצרים ובנסיכויות המפרץ, הודיע בראיון עיתונאי באבו-דאבי שאין לו סכסוך אישי עם דחלאן והכריז שישתדל להוריד את הנושא מסדר היום של התקשורת. דחלאן, שהתראיין גם הוא, ביקש להדגיש שתפקידו הוא לעמוד בראש מערכת הביטחון המסכל ברצועת עזה (כלומר לא מעבר לכך). רבים ראו בדבריו איתות שהוא מוותר, לפי שעה, על היומרה להיות המפקד העליון של מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. עם זאת, ברור שמאבקי הכוח בין השניים עדיין לא הוכרעו. לרג'וב ולדחלאן יש שאיפות פוליטיות, שאין הם מסתירים אותן. מקורביהם ממשיכים במערכת איומים והכפשות הדדית.

גילויים של איבה אישית, המקבלת ביטוי בהשמצות פומביות, נדירים למדי בפוליטיקה הפלשתינית. בדרך כלל דואג ערפאת להרגיע מהר ככל האפשר מריבות כאלה. הפעם הדברים שונים. המריבה בין השניים העלתה אל פני השטח גם שורה של מתחים מסורתיים בין אוכלוסיית עזה הענייה, שרובה בני מחנות פליטים, לבין תושבי הגדה המבוססים יותר. "לא ניתן לעזתי (מוחמד דחלאן) ולחברו הכורדי (מוחמד ראשיד, יועץ ערפאת) לשלוט בנו", אמרו צעירים ברמאללה לעיתונאים זרים. אחד מהם גם ביקש להעביר אזהרה לדחלאן, שאם יעז להופיע פעם נוספת ברמאללה יגמרו אתו את החשבון.

סיפור המריבה בין השניים מוכר: ראשיתו בעיצומו של מבצע "חומת מגן", כאשר צה"ל הפציץ את המתקן הביטחוני החדיש שהקים רג'וב לאנשי הביטחון המסכל בעיירה ביתוניה שממערב לרמאללה. עם כניעתם של אנשי רג'וב, וכיבוש המתקן, נפלו לידי צה"ל כמה מבכירי החמאס שהיו כלואים במקום. על רקע זה התחיל בשטחים בכלל, ובעזה בפרט, מסע בגנותו של רג'וב.

האשימו אותו בקנוניה עם האמריקאים ועם השב"כ, שבסופה הוסגרו בכירי החמאס לישראל. בעזה הופצו כרוזים וצוירו סיסמאות, המכנות את רג'וב סוכן אמריקאי ומשת"פ של ישראל. רג'וב התגונן באומרו שקיבל מסר ברור מהאמריקאים, באמצעות דחלאן וחבר הקבינט סאיב עריקאת, שלפיו ישראל התחייבה לא לתקוף את המתקן בביתוניה - ולכן אי אפשר להאשימו בהסגרת מבוקשי החמאס. דחלאן אישר שהעביר מסר כזה לרג'וב, אבל הסביר: "כאשר מסרתי את הדברים לרג'וב הוא ענה לי שהוא אינו מאמין לאמריקאים" (במלים אחרות, אז מה פתאום רג'וב מתייחס בכלל למסר הזה).

מוחמד ראשיד, יועצו של ערפאת וחברו של דחלאן, אמר בפומבי שהחלטתו של רג'וב להיכנע בביתוניה (ולהביא בכך להסגרת מבוקשי החמאס) "לא תואמה עם הדרג המדיני". היה בכך יותר מרמז לכך שערפאת לא אישר את הוראת הכניעה של רג'וב. המשפט הזה של ראשיד היה הגפרור שהצית את האש. רג'וב הכעוס והפגוע אמר בראיון טלוויזיוני: "מוחמד ראשיד הוא בכלל תינוק מבחנה" (במילון הגידופים הערבי, כוונת הדברים היא שראשיד הוא ילד לא נורמלי).

אחרי שלב ההשמצות בא גם שלב המעשים. לילה אחד, לפני שבועיים, הותקף חבר הקבינט חסן עספור ליד ביתו ברמאללה. חמישה אלמונים רעולי פנים הכו אותו קשות והוא אושפז בבית החולים בעיר. עספור, חבר המפלגה הקומוניסטית בעבר, הוא בשנים האחרונות בעל ברית פוליטי של דחלאן. השלושה - דחלאן, ראשיד ועספור - היו בחודשים האחרונים יועציו הקרובים ביותר של ערפאת. על אף שמקום מושבם הקבוע בעזה, הם הגיעו לרמאללה ושהו רוב זמנם ליד ערפאת. המכות שחטף עספור היו, איפוא, בבחינת מסר ברור לדחלאן.

המריבה הפומבית בין רג'וב לדחלאן ליוותה את הדיון הציבורי הנרגש, שהחל בצמרת הפלשתינית לאחר הסרת המצור מלשכת ערפאת, בדבר הצורך בביעור השחיתות במוסדות הרשות והפסקת הבזבוזים. חלק ניכר מהדיון הוקדש למנגנוני הביטחון הפלשתיניים, שרג'וב ודחלאן הם, כאמור, הבולטים במפקדיהם. בעיתונות הפלשתינית נכתבו עשרות מאמרים, שבהם תביעות והצעות לצמצם את מנגנוני הביטחון ולייעל את עבודתם. הכל דיברו על הצורך לאחד מנגנונים ולמנות להם מפקד אחד. גם יועצים אמריקאים ואחרים הסבירו לחברי ההנהגה הפלשתינית שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם החמאס וארגוני אופוזיציה אחרים ולהפסיק את פיגועי הטרור.

מי המועמד המתאים ביותר לשמש בתפקיד של מעין שר ביטחון, או ראש מטה כללי, פלשתינאי? מכיוון שרג'וב נחשד כביכול כמשת"פ שהסגיר מבוקשי חמאס - הופנו העיניים לדחלאן. עיתונאים שאלו אותו אם הוא מעוניין בתפקיד, ותשובתו היתה: "אם יפנו אלי אחשוב על כך". אחר כך יצא דחלאן בשליחות סודית של ערפאת לקהיר וחזר לרמאללה בלוויית עומר סולימאן, ראש המודיעין המצרי. חברו ראשיד ניהל, לבקשת ערפאת, את המשא ומתן על הסרת המצור מכנסיית המולד בבית לחם, ויצא לשורה של פגישות מדיניות באירופה ובארצות הברית. התמונה שהצטיירה בציבור הפלשתיני היתה שדחלאן ובעלי בריתו תופסים בהדרגה עמדות כוח מרכזיות בהנהגת הרשות, כאשר ברקע מדברים בישראל ובעולם כולו על אפשרות רצויה שערפאת יפרוש, או יתמנה לתפקיד ייצוגי - ואחרים יחליפו אותו.

האם דחלאן ואנשיו מעזה מתכוונים להשתלט על מרכזי הכוח של השלטון הפלשתיני? זה הרושם שמנסים ליצור פעילים פלשתינאים מהגדה המערבית, מן הסתם אוהדיו של רג'וב. בין אנשי הגדה לתושבי עזה שוררים מתחים מסורתיים, שלא פעם יש להם גם גוון פוליטי. רמת החיים של תושבי הגדה גבוהה יותר; רמת ההשכלה בגדה גבוהה מזו של עזה; עגת הדיבור שונה במידה ניכרת בשני האזורים; וגם באורחות החיים יש שוני.

בפסיפס של הקהילות הפלשתיניות נחשבים העזתים אנשי השפלה לבעלי אופי רך וכנוע - לעומת אנשי ההר הקשוחים. "שירה ג'בלית" (הררית) מכנים בפולקלור הפלשתיני שירת גברים קשוחה. אפילו הנשים של שפלת יפו ועזה נחשבות מעט קלות דעת לעומת הנשים במחוזות ההרריים של יהודה ושומרון. יש מי שגורס כי המקור לכך הוא המוצא המצרי של רבים מתושבי עזה וביניהם גם בני משפחות הפליטים שהגיעו ב-1948 לעזה מנפות יפו, אשדוד ואשקלון. חלק מהאוכלוסייה הפלשתינית של שפלת החוף הגיע לפלשתין באמצע המאה ה-19 כנושאי כלים של חיילי אברהים בשה (בנו של מוחמד עלי), שכבש את הארץ מידי הטורקים ב-1831 ושלט בה עשר שנים.

גם אחרי עשרות שנים של התגבשות לאומיות פלשתינית משותפת אפשר להרגיש במוצאם השונה של מוחמד דחלאן, או חסן עספור, בני עזה - לעומת ג'יבריל רג'וב, בן הר חברון. עגת הדיבור שלהם שונה. אחד היתרונות המעניינים, בהקשר זה, של ערפאת הוא מוצאו המעורב: אמו זאהווה היתה בת משפחת אבו-סעוד המיוחסת מירושלים ואילו אביו, עבד אל-ראוף אל-קדווא, היה בן משפחה מוכרת מעזה וחאן יונס. זהו יתרון מכיוון שלפחות מבחינה זו מייצג ערפאת את המשותף והמאחד בין עזה והגדה, והוא מקובל במידה שווה בשני האזורים. בגלריית המועמדים לרשת את ערפאת אין מישהו בעל יתרון כזה.