התנועה הציונית פעלה במשך 30 שנה להנחת התשתיות הלאומיות של ישראל, וכשהכריז דוד בן-גוריון על עצמאותה - המדינה כבר היתה קיימת למעשה. גם ערפאת סימל את המאבק הלאומי של עמו ואירגן אותו, אך בניגוד למנהיגי התנועה הציונית, הזניח כמעט לחלוטין את הכנת התשתית האזרחית של המדינה שהוא מבקש לכונן. על כן יש גם לקבל בעירבון מוגבל מאוד את הטענה, שמבצע "חומת מגן" הביא להרס התשתית האזרחית של הרשות: לא היה הרבה להרוס. ערפאת לא הביא אתו מתוניס ממשל לאומי, ובשמונה השנים שיצאו מאז הורשה לחזור משם הקיף את עצמו באוליגרכיה קטנה יחסית של מקבלי שכר, רבים מהם, אם גם לא כולם, לובשי מדים ונושאי נשק. הממשל שלו מסואב ורודני. רוב הפלשתינאים לא הפיקו כל תועלת משובו, ולא מתהליך השלום; החיים של רבים מהם אף הורעו.

רוב הישראלים לא התעניינו בעצם ברווחת הפלשתינאים; מדינות העולם האמינו ברוח הקורקטיות הפוליטית, שאל להן לקשור תנאים לכסף שנתנו לרשות. זו היתה שגיאה קשה. לישראל ולמדינות התורמות היה אינטרס גדול בכך, שפלשתינאים רבים ככל האפשר יוכנסו לתהליך השלום. אך במקום לשלוח לערפאת מחשבים ולחייב אותו להתקינם בבתי תלמידים נתנו לו כסף כדי לקנות רובים.

מן הראוי היה לכפות עליו תוכנית כלכלית, שעיקר תכליתה ליצור מקומות עבודה ומפעל שיכון לאומי גדול, שעיקרו שיפור המצב במחנות הפליטים. מן הראוי היה לכפות עליו מערכת חינוך ראויה לשמה. מן הראוי היה להתנות את מתן הכסף בכך שינהיג מערכת משפט בלתי תלויה, יכבד את חופש העיתונות ושאר זכויות האדם והאזרח. רק מעט מאוד מכל זה נעשה. פלשתינאים רבים תוסכלו לנוכח המתעשרים החדשים, מקורבי ערפאת, וסובלים מהדיכוי; אין פלא שהם מוכנים לקבל את השירותים החברתיים שהחמאס מציע להם, יחד עם פונדמנטליזם דתי-לאומי מקדש טרור.

תהליך השלום מחייב את שני הצדדים לוותר על מקצת המאוויים הלאומיים שלהם, ועל כן הוא צריך להביא אתו שיפור של ממש ברמת החיים ובאיכותם. זה נכון בעיקר בצדו החלש של הסכסוך; כלומר, בין הפלשתינאים. כאשר שרון מדבר על הצורך ברפורמה בלי ערפאת הוא מתכוון אולי רק לצורך למצוא משת"פ חדש. אך הפלשתינאים צריכים הנהגה שתוכל לבסס את מעמדה על הישגים של ממש, לרבות עצמאות אמיתית ופירוק התנחלויות. זה מצריך הנהגה חדשה גם בישראל. ניתוח המשגים שנעשו מאז החל תהליך אוסלו אינו מוביל בהכרח למסקנה שהתהליך עצמו היה פגום: ניהול התהליך היה פגום. מנהיגים חדשים בישראל וברשות עשויים להחזיר את אוסלו למשבצת הראשונה, ולעשות מה שנעמי שמר הציעה פעם, ברגע של דכדוך לאומי, דומה לזה ששב ופשה השבוע בעקבות הפיגוע בראשון לציון: לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.