הסכם אוסלו והקמת הרשות פגעו קשות בכלכלת השטחים והחזירו את ההכנסה הפלשתינית לנפש לרמה של ראשית הכיבוש הישראלי. ההמון המתרושש הביט בקנאה ובחשדנות באליטה מצומצמת שהתעשרה. עכשיו לראשונה הוא מפנה את הזעם שלו נגדה הרשות הפלשתינית מתוארת זה כבר כגוף מדיני מושחת מאין כמותו. לא רק יריבי הרשות רואים אותה כך אלא גם ידידיה וחשוב מכל, הפלשתינאים עצמם. בכל פינה בגדה ובעזה מדברים זה שנים על בכירי השלטון הפלשתיני כעל חבורה של גנבים ומאפיונרים, שמתעשרים על חשבון העם. על רקע זה נשמעות עכשיו בציבור הפלשתיני דרישות תקיפות לשינויים ולתיקונים בממשל.

שחיתות קיימת במוסדות שלטוניים בכל העולם, וקשה להעריך אם הרשות הפלשתינית מושחתת יותר או פחות מגופי שלטון אחרים בעולם. ייתכן מאוד שהנסיבות החברתיות והמדיניות של השנים האחרונות עזרו ביצירת התמונה המכוערת של שלטון ערפאת באוטונומיה הפלשתינית.

הרקע הכלכלי-החברתי של השטחים הפלשתיניים מוכר: שני שליש מהתושבים הפלשתינאים של הגדה ועזה נמצאים כיום מתחת לקו העוני. נתון זה של הלשכה הפלשתינית סטטיסטיקה פורסם בסוף השבוע שעבר. הסקר של הלשכה הפלשתינית נערך בשטחים בקרב מדגם מייצג של קרוב ל-3,000 משקי בית, בין התאריכים 19 בינואר ו-21 בפברואר השנה (כלומר עוד לפני מבצע "חומת מגן", שהחל ב-29 במארס וקרוב לוודאי שהרע את המצב).

קו העוני מוגדר על ידי החוקרים הפלשתינאים כהכנסה של 1,651 שקל לחודש למשפחה, שבה שני מבוגרים וארבעה ילדים. לפי סקר זה, כ-%58 מהפלשתינאים בגדה המערבית חיים מתחת לקו העוני ואילו בעזה המצב קשה הרבה יותר - %85 מתושבי הרצועה חיים מתחת לקו העוני. לפי הנתונים הללו נראה כי כ-2.5 מיליון פלשתינאים בשטחים חיים מתחת לקו העוני.

הנשאלים סיפרו גם על תמיכות הסעד שהם מקבלים מהגופים השונים: סוכנות הסעד של האו"ם, משרדי הרשות, גורמים בעולם הערבי, לשכות הסעד של מוסדות מוסלמיים ומעט גם מכסף ששולחים בני משפחה מחו"ל. הסקר מצביע על ירידה תלולה בהכנסות המשפחות הפלשתיניות מאז פרוץ האינתיפאדה בספטמבר 2000, מהכנסה משפחתית ממוצעת של 2,500 שקלים לחודש לפני האינתיפאדה, להכנסה משפחתית ממוצעת של 1,200 שקלים לחודש בעת עריכת הסקר.

אבל סיפור העוני הפלשתיני לא התחיל באינתיפאדה הנוכחית. פרופסור אפרים קליינמן, שהתמחה בנושא הכלכלה הפלשתינית, מצביע על המגמות המרכזיות בכלכלת הגדה ועזה מאז מלחמת ששת הימים. ייתכן מאוד שהמגמות הללו מבהירות כמה מהשאלות לגבי עיתוי פרוץ האינתיפאדה הנוכחית ולא פחות מכך, לגבי התביעות הפלשתיניות לרפורמה בשלטון. השנים הראשונות של השלטון הישראלי בשטחים אחרי 1967 היטיבו מאוד עם הכלכלה בגדה ובעזה. בשנים 1992-1969 היתה צמיחה מרשימה של ההכנסה לנפש בשטחים, בשיעור של %5.7 בממוצע לשנה. שיעור הצמיחה של ההכנסה לנפש בישראל עמד באותה תקופה על ממוצע שנתי של .%1.8 התמונה מתבהרת יותר אם משווים את ההכנסה לנפש בשטחים ובישראל בשנים הללו. ב-1968 היתה ההכנסה לנפש של פלשתינאים בשטחים כ-%11 מההכנסה לנפש של תושב ישראל. מצבם היחסי של הפלשתינאים השתפר מאוד משך השנים וב-1986 הגיעה ההכנסה לנפש בשטחים ל-%22 מההכנסה לנפש בישראל. במלים אחרות, ההכנסה של הפלשתינאים התקרבה במשהו להכנסה בישראל.

מסתבר שבשנים מאוחרות יותר המגמה התהפכה. ב-1998, כלומר ארבע שנים ויותר אחרי כינון השלטון הפלשתיני, חזרה ההכנסה לנפש של הפלשתינאים בשטחים ל-%10 מההכנסה לנפש בישראל, בערך כמו שהיה ב-1968. אפשר להגדיר זאת כנסיגה של שלושים שנה לאחור של הכלכלה הפלשתינית. עיתוי הנסיגה הכלכלית הפלשתינית תואם את ההתפתחות המדינית של הסכם אוסלו. במלים אחרות, עם כינונו של השלטון הפלשתיני החלה נסיגה חריפה בכלכלת הגדה ועזה.

הסיבה המרכזית למשבר הכלכלי החריף בגדה ובעזה היתה הטלת הסגר על השטחים. הסגר מנע את המעבר החופשי של פועלים, סוחרים ורוכלים מהשטחים לישראל. הוא גם הפריע מאוד למעבר סחורות מהשטחים אל תוך ישראל. בעשור האחרון נאלצו תושבי השטחים להישאר בעזה ובגדה, מעבר לגדרות ולמחסומים ולראות כיצד אחרים לקחו את מקומות עבודתם. תחילה היו אלה עולי רוסיה, שתפסו את מקום הפלשתינאים בעבודות השירותים ובתעשייה, ואחר כך הרומנים והסינים, שנכנסו לענף הבנייה והתאילנדים, שנכנסו לחקלאות.

בהדרגה ירדו גם היקף יצוא הסחורות מהשטחים לישראל והיקף העבודה שנעשתה בשטחים עבור המשק הישראלי. בעלי מכוניות מישראל הפסיקו ללכת למוסכים בשטחים, ישראלים הפסיקו להזמין עבודות בבתי מלאכה בגדה ובעזה. גם מפעלים ישראליים הורידו מאוד את כמות ההזמנות שנתנו לבתי מלאכה בשטחים. בעלי עסקים בישראל העדיפו להעביר מפעלים לירדן או לפינות רחוקות בעולם השלישי ולא מסרו עבודות לפלשתינאים.

כגודל הציפיות של הפלשתינאים, שהרשות תביא רווחה כלכלית, כך גודל האכזבה. השלטון החדש של ערפאת הביא אך מעט משקיעים פלשתינאים מהפזורה. ההסדרים הכלכליים עם מדינת ישראל לא היטיבו עמם ובמקום רווחה חלה, כאמור, נסיגה בכלכלה הפלשתינית של עשרות שנים לאחור.

התופעה הפוליטית החשובה ביותר בהקשר זה היתה היווצרות ניכור גדל והולך בין האליטה של השלטון הפלשתיני לבין המוני העם. בני השכבות העממיות בעזה ובגדה צפו מרחוק בפריחה הכלכלית הרבה שהיתה במדינת ישראל שאחרי הסכם אוסלו, אבל מה שהפריע להם הרבה יותר היה שגם אצלם, בגדה ובעזה, היו מעטים שהתעשרו. לראשונה ראו בגדה ובעזה שלטון פלשתיני שיכול היה לחלק כסף וטובות הנאה. השלטון של ערפאת חילק תעודות אח"מ לבכירים שעברו בחופשיות במחסומים, חילק שליטה ושותפות במונופולים כלכליים ונתן הלוואות וסובסידיות ליזמים ולמקורבים (לא מעט כלכלנים ישראלים סבורים שבימיה הראשונים של מדינת ישראל היה אצלנו מצב דומה למדי).

במצב כזה נמצאים תמיד מי שישאלו: מדוע זה קיבל ולא מישהו אחר? החברה הפלשתינית היא חברה חשדנית, וחשדנות וקנאה צמחו עכשיו בקרקע פורייה. בכל השנים הראשונות של השלטון הישראלי עשו השכבות העממיות חיל. בני מחנות הפליטים של עזה והפלאחים של הגדה יצאו לעבוד בישראל ורמת חייהם עלתה מאוד. לפתע התהפך הגלגל. הם חזרו להיות עניים וראו מנגד את בכירי הרשות - את השרים, המנכ"לים, ראשי מנגנוני הביטחון והמקורבים למיניהם - מתעשרים ונהנים מהחיים.

הניכור כלפי בכירי השלטון הפלשתיני החריף מאוד בשנים האחרונות. ביטויי קנאה ולעג, בדיחות גסות ומרירות על ערפאת ואנשיו, נשמעו בכל קרן רחוב בשטחים. פלשתינאים רבים דיברו על התפוררות חברתית. בפגישה אחת ברמאללה, בימים הראשונים של האינתיפאדה, אמר מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת ביר-זית, שהוא היה בטוח שהעוני והמרירות יביאו בתוך זמן קצר להתפרצות אלימה בשטחים. הוא רק לא ידע נגד מי תהיה ההתפרצות: נגד ישראל או נגד השלטון הפלשתיני.

משך יותר משנה וחצי היתה האינתיפאדה מכוונת אך ורק נגד מדינת ישראל. עכשיו מכוון הציבור הפלשתיני את החצים גם נגד בכירי הרשות. אין זו, כמובן, מערכה אלימה של פיגועים; אבל יש בה לא מעט מרירות וכעס, שערפאת ואנשיו נאלצים להתמודד אתם.