מאת עדה אושפיז

הארץ, 24.5.2002

מרחק נסיעה של כחצי שעה מג'נין, בכפר עראבה, ניכרים בכל פינה הייאוש, המחנק וההרגשה שהמלחמה של ישראל נגד הפלשתינאים הפכה את הערבים בישראל לבני ערובה של שנאה וגזענות. מעצר שתיים מבנות הכפר לא כבר הגביר את התחושה של הסתה גוברת נגד ערבים, הדוחקת אותם יותר ויותר אל הקיר מעצרן של שתי האחיות ג'רבוני מעראבה בשבוע שעבר, בחשד של מגע עם סוכן זר וסיוע לאויב, לא היה שיחת היום בכפרן שבגליל התחתון, השקוע בסבך של אבטלה, מיתון קשה, חוסר אונים ואובדן תקווה.

דגל פלשתין התנופף בכניסה לכפר. שני דגלים עיטרו שלט לזכרו של השאהיד אללה נאסר, אחד משני נרצחי אוקטובר של הכפר, ועוד דגל פלשתין, קרוע, ממורטט, הסתבך בחוטי חשמל באחת הסמטאות הצרות, הדוממות. זו היתה מעין עדות אקראית לפרצי זעם לא מעטים של צעירי עראבה - המתעקשים מדי פעם בפעם, כמו בימי הפלישה הישראלית העקובה מדם לג'נין, להפגין הזדהות עם אחיהם הפלשתינאים במלחמתם נגד הכיבוש - מול מכבש הולך וגובר של איומים גורפים באשמת בגידה, לחצים, פחדים אישיים. זה כזה פשע להניף דגל פלשתין? התריס אחד הצעירים, מבטו מבוהל, פניו סמוקות.

בלשכת ראש המועצה, יאסין יאסין, העדיפו שלא להתייחס לפרשת ג'רבוני. אבי הנערות, אחמד נאסר ג'רבוני, המועמד הרביעי ברשימתם של עזמי בשארה ואחמד טיבי לכנסת, היה מתחרהו של יאסין, המועמד המנצח של חד"ש בבחירות המקומיות האחרונות. שניהם נמנים עם אגפים שונים של אותה משפחה, והדי מאבק הבחירות הטעון השמצות ורינונים, שחצו משפחות, נשמעים בימים אלה במלוא עוצמתם, עם תחילת ההתארגנות בכפר לבחירות בעוד כשנה.

כפר עראבה, המונה כ-20 אלף נפש, מתגאה באחוז הגבוה של אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים שלו. יותר מכפרים רבים הוא מיטלטל בין הישגיות לשיממון, עושר לעוני, השכלה להזנחה, חוסר תשתיות, נוער שוליים, סמים, פשע. אין בו מתנ"ס, מתקני משחקים או מגרש כדורגל. כ-%10 מבתיו אינם מחוברים לרשת הביוב, תשתית כבישיו רעועה, והמועצה אינה מצליחה לגבות מתושביו יותר מכ-%30 מחובותיהם (לעומת ממוצע ארצי של גבייה ביישובים ערביים - %25). האפליה הבוטה בתקציבי פיתוח והדשדוש המתמיד במקום מועידים את הכפר, כמו יישובים ערביים אחרים, לנחשלות אימננטית. איזו סיבה יש לאנשים לשים כספם על קרן הצבי? הקשו בכפר.

מאז שנות החמישים נחשף הכפר כמעט לכל קשת הלכי הרוח במאבק הבלתי אפשרי לעתים של הערבים בישראל על לאומיותם הפלשתינית כאזרחי ישראל. דודן של הנערות, כיום עו"ד בעל מוניטין, ריצה 14 שנות מאסר באשמת ריגול לטובת סוריה בשנות השישים המוקדמות, כשצעירים ערבים רבים התמכרו בהתלהבות לנאצריזם ולחלומות פאן ערביים. אבי הנערות עצמו נאסר בצעירותו על אי הסגרת אחיו שברח בנעוריו לסוריה וחזר לישראל לראות את משפחתו. לאחר מכן התגלגל אותו אח ללבנון וגורלו לא נודע. משפחתו חוששת שנפל במלחמת לבנון ב-1982.

מהלכים על חבל דק, מרחק נסיעה של כחצי שעה מג'נין, תוך כדי דשדוש חסר מוצא בשטח האפור שבין הזהות הישראלית לפלשתינית, באווירה של הסתה גוברת נגד ערבים הדוחקת אותם יותר ויותר אל הקיר. לפני כמה שנים התגייסו צעירי הכפר לסלק פועלים, רוכלים ואורחים לא קרואים מג'נין, המציפים את הכפר חדשים לבקרים, בטענה שאינם נוהגים כבוד בנשות הכפר וגונבים מכוניות. הקטטה שפרצה אז הותירה טעם מר אצל רבים מתושבי עראבה.

הייאוש, המחנק, התחושה הבלתי מנוצחת שהמלחמה חסרת השחר של ישראל נגד הפלשתינאים הפכה את הערבים בישראל לבני ערובה של שנאה וגזענות - הידהדו מכל משפט או התבדחות באוהל המאולתר שהוסב לבית קפה בפינת אחת הסימטאות. מעצר בנות הכפר לא עורר גם שם שום זעזוע. רק השלמה, הסתגרות, חשדנות שקטה. מעצרים כבר היו להרגל בעראבה. זה כמעט לא חשוב אם ההאשמות נכונות או לא. ממילא ערבי בישראל צריך אפריורית להוכיח את נאמנותו, וכל מעידה של פרט זה או אחר מגויסת בדרך כלל להשחרת פני האוכלוסייה הערבית כולה.

לינא ג'רבוני, בת 29, ואחיה סעיד נעצרו ב-18 באפריל בשתיים בלילה. אמן, בת 62, גוצה, קמוטת פנים, הודפת כל ניסיון לדובב אותה בצחקוקים מתחמקים, פתחה לשוטרים את הדלת. כעשרה מהם היו במדים, רבים אחרים היו לבושים אזרחית ורעולי פנים, סיפרה.

הם פרצו לבית, העירו את לינא וסעיד, ועצרו אותם בפיג'מות. "שעה שלמה הם הסתובבו בבית ועשו חיפוש, הפכו הכל, בדקה נהרסו לי החיים", מילמלה באי רצון. לפני כעשרה ימים נעצרה גם בתה השנייה, למיס, בת 28, נכה, שתומת עין מלידה. בנה סעיד שוחרר בינתיים, אבל הוא לא סיפר לה דבר. גם פרקליט המשפחה, עו"ד נסאר חסן, לא עידכן אותה, כדי לא להכביד עליה. היא לא יודעת במה בנותיה מואשמות. היא גם לא רוצה לדעת. היא רק רוצה שישחררו אותן, אמרה.

בעדותה במשטרה, תחת לחץ כבד ובלא שתורשה להיפגש עם פרקליטה במשך עשרה ימים, כדברי חסן, חושפת לינא, החשודה העיקרית, חיי התרוצצות סמויים של שתי צעירות ערביות רווקות בשוליים הצרים של האסור והמותר בחברה הערבית. לינא, פועלת במתפרה ליד שגב, גרה עם אחותה ואחיה בבית אמה החיה בנפרד מאביה. ב-1999 פגשה את ואאל ג'ארדאת, רוכל מג'נין, נשוי ואב לשניים, שמכר סחורה לשכנתה, בעלת חנות לבגדים ומכולת. באותם ימים "עדיין לא היו בעיות ביני לבין הארוס שלי", סיפרה לינא במשטרה.

יום אחד ביקשה ממנה השכנה לאפשר לה לבדוק את חשבונותיה עם ג'ארדאת בבית אמה, המלא תמיד בחבריו של האח, משום שחששה מדברי רכיל אם תתראה אתו לבד בביתה. מאז נהג ג'ארדאת לבקר מדי פעם בפעם את האחיות ואמן יחד עם חבריו מג'נין, למגינת לבו של האח סעיד, שאינו אוהב במיוחד את בני ג'נין, כלשון עדותו.

לימים ביקש ג'ארדאת מלינא שתקנה לו טלפון נייד על שמה, והוא יחזיר לה את מחיר השיחות. לינא נסעה אתו ועם חברו לנצרת כדי לרכוש את המכשיר ובתוך שנה הצטבר לג'ארדאת חוב של כ-8,000 שקל, "אפילו יותר", שלא היה מסוגל לפרוע. מכאן החלה ההסתבכות שלה, טענה.

אט אט התהדקו קשריה של לינא גם עם חברו של ג'ארדאת, סאמר סילאווי. היא התלוננה לפניו על ג'ארדאת וביקשה את עזרתו להחזיר לה את החוב. הוא הציע לה לפנות למשטרה, אך היא דחתה את ההצעה. הוא הבטיח לה להפגישה עם חבר שיעזור לה. כבר בפגישתם הראשונה אמר לה סילאווי שהוא חבר בג'יהאד האיסלאמי. מאוחר יותר הפגיש אותה עם בכיר בארגונו, תאבת מרדאווי, שאותו הכירה כאבו אל עבד. הוא אמר לה שהוא מבוקש גדול בישראל. היא לא ידעה מה תפקידו המדויק בארגון. היא גם לא ידעה את רשימת פיגועי ההתאבדות שהוציא לפועל. "אמרתי להם אם תעשו פעולה כלשהי, הם הישראלים גם יעשו, יהרגו מאצלכם כמו שאתם הורגים מאצלם", סיפרה. אבו אל עבד אמר לה שאין דרך אחרת להילחם בכיבוש הישראלי. לאחר שנלכד במבצע "חומת מגן" הפליל אותה בחקירתו.

היא הרבתה לשוחח אתם בטלפון הנייד שלה, סיפרה, וכשהיה נגמר לה כרטיס החיוג שאלה את הטלפון הסלולרי של אחיה. לפעמים נפגשה אתם באום אל פחם, תמיד בלוויית אחותה, לא לבד, חלילה. בנסיעותיה לג'נין ניסתה לשדל את ג'ארדאת לפרוע את החוב, בעזרת סילאווי ואבו אל עבד. פעם התלוותה אליה גם האם. בימי ההרג בג'נין, כשהטלוויזיה שידרה מראות זוועה ממחנה הפליטים הנצור, שמע אותה אחיה אומרת, לפי עדותו, "אבו אל עבד כבר יראה להם". לטענת לינא, כל מה שאמרה לאחיה היה שאבו אל עבד נהרג.

בעיצומם של הריגושים וחיבוטי האהבה בינה לבין סילאווי הוא ביקש ממנה פעם, לטענתה, להשיג לו תצלומי תעודות זהות ישראליות, כדי שיוכל לעבור להתגורר בישראל ולפרוש מהארגון. גם אבו אל עבד סיפר לה שהרשות הפלשתינית בעקבותיו והוא רוצה למצוא מפלט בישראל בזהות בדויה. היא הסכימה לעזור להם. היא סיפרה לאחיה ולחבריו שהיא זקוקה לצילומי תעודות הזהות שלהם, כי היא רוצה לשלוח כמה פתרונות לחידון באחד העיתונים הערביים ולכל פתרון עליה להצמיד תצלום של תעודת זהות אחרת. את התצלומים העבירה לסילאווי ואבו אל עבד.

היא גם היתה מוכנה לסייע להם בשכירת בית ומכונית על שמה, אך התוכנית לא יצאה לפועל. השתלשלות העניינים החלה להעיק עליה. אחותה הבחינה במצב רוחה הרע והיא סיפרה לה מה עשתה. למיס נבעתה. "היא אמרה לי: אם עוד פעם אחת אני שומעת ממך שאת נסעת לג'נין, אני אגיד לאמא".

כשביקש ממנה אבו אל עבד "להכניס" מישהו מהשטחים לישראל, נבהלה. "את תסעי ראשונה לפני האוטו שבו נוסע הבחור ותבדקי את הכביש אם אין מחסומים ואם יש מחסומים אני צריכה לדווח להם", העידה, "אמרתי לו: 'בסדר, בעזרת השם'. הבנתי מהדיבורים שהאיש הזה שאני צריכה להעביר לישראל הוא מחבל, מפגע... חזרתי הביתה. אמרתי לעצמי: 'את עכשיו בבעיות של כסף עם ואאל, מחר אני בבעיה יותר גדולה, החלטתי לנתק את הקשר". היא אמרה לאבו אל עבד שאין לה רכב. הוא הבטיח לה להסדיר לה רכב. אז היא אמרה לו שאמה לא מרשה לה לצאת מהבית וניתקה את הקשר, טענה.

מדוע לא הודעת על כך למשטרה? שאל החוקר. "מה אתה רוצה שיגידו עלי שאני משתפת פעולה", התפתלה, "אני סיפרתי לכם את כל האמת ואני ממשפחה טובה ודתייה ואבא שלי מכובד. אני לא רוצה שכל דבר שסיפרתי כאן יגיע אליהם, כי זה מאוד יפריע לי ולהם בעתיד. לפי הדת המוסלמית אסור לבחורה מוסלמית דתייה לצאת מהבית לבדה ומה שאני עשיתי זו טעות שלי, טעות גדולה... אני רוצה לבקש סליחה ומתחרטת על כל מה שעשיתי ומבקשת רחמנות מבית המשפט. אני גם מבקשת סליחה מאמא שלי".

המשטרה והפרקליטות, לעומת זאת, מאשימות את לינא ג'רבוני שנתנה לתאבת מרדאווי המכונה אבו אל עבד תצלומי תעודות זהות ישראליות "בידיעה כי הן תשמשנה אותו ואת ארגון הג'יהאד לצורך כניסה לישראל שלא כדין ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה והוצאה לפועל של פיגועי טרור בתוך שטחי מדינת ישראל". לטענת התביעה, תאבת מרדאווי השתכנע מאמינותה של לינא ותיכנן למסור לה מטען חבלה, כדי שתעבירו לישראל ותבצע פיגוע, אבל אחרי יומיים התקשר אליו סילאווי ואמר לו שבשלב זה עוד לא ימסור לנאשמת את המטען. היא מואשמת בסיוע לאויב, קשירת קשר לרצח, תמיכה בארגון טרור, כוונה לפגוע בביטחון המדינה.

בבית הקפה המאולתר המקומי המשיכו להתבדח בענייני דיומא, לוגמים קפה מר ומעשנים נרגילה. אבו לוטוף הקשיש הרצה בלהט אירוני, רעשני, את תולדות הכפר מאז ימי הרומאים וחורבן הבית הראשון והשני. תמיד שיגשגו שדות הכפר בעמק בית נטופה ותמיד חיו כאן בכבוד מחקלאות. רק בימי אריאל שרון אין עבודה. אינתיפאדת אל אקצה השביתה את הכפר מעבודה ועצרה את נהירת התיירים, ישראלים וזרים.

משהתרפק הישיש הליכודניק על ימי מנחם בגין, צחק לעומתו אחד הצעירים, רזה, חייכן, לא מגולח, מאלה הנמנים עם משמרות הסדר של הכפר ("יש לנו כוח 17 משלנו, קוראים להם "החמורים", לזכר החמורים שרכבו עליהם עוד בהיותם ילדים", התענג אבו-לוטוף), מאלה שהמשטרה מרבה לעשות אצלם חיפושי סמים ונשק ודולקת אחרי אופנועיהם בסמטאות המוזנחות. "בשבילכם מספיק מקרר מלא וראש פנוי", גיחך הצעיר, "אנחנו רוצים שוויון זכויות. אנחנו הערבים נולדנו פה לשלם חובות או להידחף למהומות, כל החיים כאן חובות, משלמים %40 למס הכנסה ולא מקבלים כלום. למה? כי אנחנו לא משרתים בצבא. יופי, שיתנו לנו ללמוד טיס ונשרת בצבא, מה הם מעמידים פנים, זאת עדיין לא המדינה שלנו ואנחנו לא שלה. מאז עלה שרון לשלטון המצב רק מתגלגל אחורה. האמת, לפעמים אני מרגיש שאם רק יכולתי, הייתי שורף את המדינה", סינן בפתאומיות, לחייו מאדימות.

הוא ראה במו עיניו, טען, כיצד ליבתה המשטרה את מהומות אוקטובר בכפרו על ידי יבוא רעולי פנים מיידי אבנים שאינם בני הכפר. הוא גם העיד על כך בוועדת אור. "יש אולי מקרים שוליים של פגיעה בביטחון המדינה, אבל זה לא הכלל, זו לא הנורמה", הזדעק, "מה שקורה היום במדינה הזאת זה שהממשלה, שהיא שלנו לא פחות משלכם, מסתערת על אחינו הפלשתינאים, הורגת, כובשת ומדכאת אותם, ולא מדובר במליצה, אלה קרובי משפחה של ממש, אחים ואחיות, ואנחנו יושבים בשקט. פה יש הפגנה, שם עוסקים בסיוע הומניטרי, לא יותר מכך. זו נאמנות למדינה, ועוד איזו נאמנות, אבל לנו אסור אפילו להזדהות עם אחינו הפלשתינאים ולהתנגד לממשלתנו. מה שמותר לכל איש שמאל יהודי, לנו אסור. אנחנו בחזקת חשודים עוד לפני שאנחנו פוצים את פינו".