מאת עוזי בנזימן

הארץ, 26.5.2002

אפשר ללמוד משהו חשוב על תוצאות מהלכיו המדיניים של אהוד ברק מהראיון עמו שפורסם בשבוע שעבר ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס". השגותיו של ברק על הרוח שבה הביא כתב העת את דבריו לא יסיחו את הדעת מהעיקר: הציטוטים חושפים את יחסו הנפשי של ראש הממשלה הקודם לעולם הערבי בכלל ולעם הפלשתיני בפרט. איש, שאלה מושגי היסוד שלו, לא היה מסוגל מלכתחילה להשיג הסכמי שלום, לא עם יאסר ערפאת ולא עם חאפז אסד. בדיעבד, הוא חשוד בכך שמהלכיו המדיניים היו מכוונים, גם אם שלא במודע, להוכיח את אמונתו: שהערבים באשר הם חיים בתרבות של שקר ושהפלשתינאים חותרים לחיסול ישראל.

גם למנהיגיה הנוכחיים של ישראל יש תמונת עולם על הערבים ועל הפלשתינאים והיא אינה שונה מזו של אהוד ברק. כמוהו, גם הם שוללים, למעשה, את התוכנית הסעודית וכמוהו אינם מאמינים בנכונות הפלשתינאים לחיות בשלום לצד ישראל. אריאל שרון אף מתייחד בכך שהוא מאמין בהפעלת כוח כאמצעי היעיל ביותר להנעת הצד הפלשתיני להגיע להסדר. כהונתו עד כה היא נבואה המממשת את עצמה: מהאבחון הפסימי והחשדני הבסיסי שלו את כוונות הפלשתינאים נגזרת גישתו הביטחונית והמדינית, והיא יוצרת, או לפחות תורמת להתפתחות מציאות שבה העימות מסלים והולך. באקלים פסיכולוגי כזה אין כל סיכוי להסדר, וזאת מבלי להזכיר את האפשרות ששרון מונע בכלל על ידי סדר יום סמוי, החותר במודע להנציח את האחיזה הישראלית בשטחים.

האחריות לשינוי דפוסי החשיבה והפעולה של הנהגת המדינה מוטלת על כתפיהם של ראשי מפלגת העבודה: בכוחם של בנימין בן אליעזר וחבריו לגרום טלטלה אצל מקבלי ההחלטות המדיניות והביטחוניות ולעמת אותם עם רעיונות חדשים ועם גישה אחרת. לכאורה, מצויים ברשותם הכלים הדרושים לכך: בן אליעזר ניסח תוכנית מדינית הרואה בהצעת קלינטון בקמפ דייוויד את המרשם לסיום הסכסוך; לעבודה מנופי לחץ יעילים במבנה הקואליציוני הנוכחי (בין שש"ס תחזור לממשלה ובין שתישאר באופוזיציה); חלקים לא מבוטלים בציבור רואים בהתפרצות האלימות אצל הפלשתינאים עדות למצוקתם הלאומית, שאפשר לסלקה דרך היענות לציפיותיהם להשתחרר מהכיבוש, והם מייחלים למנהיג שיתייצב בראש כוח פוליטי רציני שיחרוט על דגלו את התפישה הזאת (מול חלק נכבד אחר של הציבור, שבעינו ההתרחשויות מאז ספטמבר 2000 הן ביטוי לבוגדנות הפלשתינאים ולמזימתם לחסל את ישראל).

מאכזב להיווכח שבן אליעזר, שיש לו יומרה להנהיג את המדינה, אינו מתרגם את המצע המדיני שניסח לשפה של פעילות פוליטית קונקרטית. במקום זאת, הוא מוסיף לתת יד לכל מהלכי שרון ומסתבך בעמדות סותרניות שמציגות אותו ואת מפלגתו לא פעם באור נלעג. אין ספק שלו, לדוגמה, ניצב כיום יוסי ביילין בראשות העבודה, היו עמדותיה ומהלכיה מושפעים באופן מכריע ממזגו המדיני ומהשקפת עולמו הבסיסית על משמעות הסכסוך. בנסיבות הנוכחיות, העבודה אינה מצטיירת כמפלגה נמרצת ויוזמת, שהשגת שלום עם הפלשתינאים בוערת בעצמות מנהיגיה, אלא כשחקנית משנה בממשלה שאת הקו הביטחוני והמדיני שלה מוביל שרון.

הקו הזה מחזיר את המדינה למצוקות היסוד: הפיגועים האחרונים ניפצו סופית את אשליית הרגיעה הביטחונית שהשתלטה לאחר מבצע חומת מגן; הנתונים הכלכליים הקשים חודרים מבעד לאבק התקשורתי שיצרו הפיטורים של שרי ש"ס. המשבר הלאומי - בעינו, וכדי להיחלץ ממנו דרוש מנהיג חדש, שוחר שלום.