קרוב לוודאי שהמאורעות המתחוללים זה השנה השנייה ברציפות ברחבי ארץ ישראל מתאימים לכמה הגדרות מילוניות של המלה העברית "מלחמה". אולם מטעמי חינוך, היגיינה ציבורית ויושר אינטלקטואלי, אין זה מן הראוי להשתמש במלה זו בבזבזנות. כדאי לנהוג בה לפי שעה בחסכנות. באוצר המלים של השפה העברית אין מלים רבות אחרות שמתארות את מה שמלה זו מיועדת לתאר, דהיינו - את ההתנגשות האלימה הקיצונית ביותר בין קבוצות שונות של בני המין האנושי. במציאות, בית המטבחיים האנושי שבו אנו חיים כעת, על כל מוראותיו, עדיין רחוק, אפילו רחוק מאוד, מאותה קיצוניות. אלה מבינינו שזוכרים את מלחמת יום הכיפורים, בפרט את ימיה הראשונים, בוודאי יודעים זאת.

הדקדקנות בשימוש נאות במלים איננה הצטעצעות או קנטרנות לשמה, כפי שיודע כל מפרסם וכל קופירייטר. מי שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים, וזה כנראה רוב הציבור בישראל כיום, אולי איננו מעלה כלל בדעתו, ואיננו יכול לדמיין לעצמו, אילו פנים יכולה מלחמה לקבל. לא מן הנמנע שהמלה "מלחמה", או לחלופין "הכרעה צבאית", מעלה אסוציאציה מופרכת לחלוטין בתודעתם של אזרחי ישראל, בפרט בין הצעירים שבהם, אפילו בין החיילים. ייתכן שאנשים רבים במדינה מאמינים באמת ובתמים שהשנה האחרונה משקפת את מלוא קשת הזוועות, ההרג והחורבן שמלחמה יכולה להביא בכנפיה, ושהיא אמנם תביא עמה אם תפרוץ, חס ושלום. סביר גם להניח, שהאמונה שעינינו חוזות כעת ברע המרבי, או שהפעולה הצבאית "חומת מגן" דומה אפילו רק בקירוב ל"מלחמה" (שהרי, בין השאר, היא אפילו בוצעה תחת צו 8) צובעת בצבע מסוים את התחושות ואת המחשבות הפוליטיות של אזרחים רבים במדינת ישראל. חלק מראייה נכוחה של המציאות היא גם האבחנה, מצד אחד, מה היא איננה, ומצד שני מה היא עלולה להיות. הלשון המדוברת היא אולי החלון החשוב ביותר שדרכו נשקפת המציאות לכל בני האדם. אסור להרשות שזכוכית החלון הזה תהיה עכורה או עקומה, ושהתמונה הנראית מבעדה תהיה מעוותת.

הכשל בחלק השני של הכינוי הלא מוצלח "מלחמת שלום ההתנחלויות" הוא באי נכונותו. המאבק המתנהל כעת בארץ בין מדינת ישראל לערבים הפלשתינאים איננו על קיומן של ההתנחלויות אלא על המדינה היהודית, אולי על קיומה ממש. אם ננהל את המאבק בסכלות וברשע, כפי שהוא מתנהל עכשיו, יש סיכוי שנפסיד אותו. והתוצאות יהיו לא רק קיפולן של ההתנחלויות. יש רצון ערבי ופלשתיני "לזרוק את היהודים לים", כשם שיש רצון יהודי ל"טרנספר" את הפלשתינאים מעבר לגבול. הניהול הכושל של המאבק הזה מן הצד הישראלי מעודד פסיכולוגית את המגמה הערבית לזרוק את המדינה היהודית לים. האסטרטגיה הישראלית (שאחד האלמנטים הראשיים שלה הוא, באופן פרדוקסלי, העדר מוחלט של אסטרטגיה) מחזקת את המגמה הערבית הזאת גם צבאית ומדינית. כדי לשמור על מדינת ישראל יהודית יש לסגת מהשטחים.