זמן רב לפני שזה היה כה פופולרי בארה"ב ובישראל לדרוש "דמוקרטיזציה ושינויים מבניים ברשות הפלשתינית", עשו זאת פלשתינאים רבים, מכל השכבות, בדיונים פומביים, בשיחות פנימיות ובהפגנות. פעילי פתח זוטרים - לא רק מבקרים ידועים כמו ד"ר חיידר עבד א-שאפי - נשמעו אומרים כי אי אפשר להאשים את הכיבוש הישראלי בכל קלקול פנימי.

הפלשתינאים מתוסכלים יותר מכל אחד אחר על שהשיח הביקורתי שלהם לא הניב עד כה שינויים במערכת הפוליטית ובאורחות הממשל והמינהל. בסופו של דבר, הם חווים על בשרם את התופעה האוניוורסלית של בעלי זכויות יתר שלטוניות וכלכליות העושים הכל כדי לא לאבדן.

אבל הן בישראל והן בארה"ב אוהבים לשכוח שהדרישות הפלשתיניות הפנימיות לדמוקרטיזציה ולשקיפות היו חלק בלתי נפרד מהביקורת הפלשתינית על אופן ניהול המו"מ להסדר מדיני ועל תוצאותיו המייאשות, מנקודת ראות פלשתינית. להערכת פלשתינאים רבים, דווקא אורחות השלטון הפלשתיניים הלא-דמוקרטיים הקלו על ישראל לעצב את תהליך אוסלו בניגוד למה שהציבור הפלשתיני תפש כמימוש זכויותיו הלאומיות. בעיקר מדובר בהרחבת ההתנחלויות ובכמעט הכפלת מספר המתנחלים דווקא בעשור של מו"מ מדיני.

לו הנהגת אש"ף בחו"ל, ויאסר ערפאת בראשה, לא היתה ממהרת לפני עשר שנים לפתור את בעייתה האישית-כמעט (של או-טו-טו סילוק מתוניס ושקיעת מעמדה), אפשר שהיא היתה מקשיבה לאזהרות ההנהגה הפלשתינית המקומית (עבד א-שאפי, פייסל חוסייני וחנאן עשראווי), שההתנחלויות הן לב הבעיה ושאסור לחתום על שום נייר בלי התחייבות ישראלית מפורשת שלא להוסיף ולו בית אחד להתנחלויות הקיימות.

ב-1993 ישראל היתה לחוצה לא פחות מהפלשתינאים להוכיח שהיא משתלבת בעולם החד-קוטבי המערבי-המנצח. לכן היה לפלשתינאים מרחב תמרון כלשהו. התעקשות פלשתינית בשולחן המו"מ - שנתמכה לפני עשר שנים בקונסנסוס בינלאומי על האי-לגיטימיות של ההתנחלויות - היתה אולי מניבה איסור בנייה בהתנחלויות ולא ניסוח לא מחייב על "שמירת הסטטוס קוו". אולי ישראל היתה נדרשת לפנות "התנחלויות מבודדות" ברצועה. או למצער, מו"מ יעיל יותר, מקצועי וערני, היה אולי חושף בזמן את מידת אי נכונותה של ישראל לוותר על הדחף להתפשטות טריטוריאלית ולהמשך השליטה על העתיד הפלשתיני.

בשנות אוסלו, הצמרת הפוליטית הפלשתינית יכלה לבסס את מעמדה הכלכלי הודות לזכויות יתר בתחום חופש התנועה (שנשלל מכלל הציבור הפלשתיני) שהוענקו לה, לילדיה - שרבים מהם נהפכו לבעלי עסקים - ולמקורביה. מנהלי המו"מ הישראלים השכילו לנצל את החולשה הידועה של הנהגת אש"ף לחיי מותרות תוך כדי הפגנת אדישות מדהימה לתנאי החיים של העם.

ככל שהתברר שתהליך אוסלו אינו מניב את התוצאות הלאומיות והאישיות המובטחות - נדרשה ההנהגה הפלשתינית יותר ויותר לתגמל אנשים באופן אישי (בעיקר חברי הפתח) - בצורת משרות, ניפוח מנגנונים אזרחיים וביטחוניים, מענקים מתחת לשולחן, משלוחי צדקה בשם ערפאת במקום פיתוח של מערכת רווחה חברתית. וכשאלו לא הספיקו, היא השתיקה ביקורת באמצעות הפחדה. המבקרים קישרו בין האורחות הלא דמוקרטיים ובין קבלת התכתיבים הישראליים במו"מ, שהתבטאה הן בשיתוף הפעולה הביטחוני והן בהמשך קיום המו"מ למרות הבנייה בהתנחלויות. לכן היה אפשר להציג את הפעולות נגדם כחלק מהמאבק בטרור ובמתנגדי אוסלו.

הנהגה לא-דמוקרטית, שלא היתה מזלזלת, מטבעה, באינטליגנציה של הציבור שלה, לא היתה מכנה את רמאללה, שכם ועזה "ערים חופשיות" רק מכיוון שהצבא הישראלי בשנות אוסלו לא היה בתוכן אלא מסביבן. אבל בשנות אוסלו התרמית הזאת לא הפריעה לישראל. להיפך, היא סייעה לה להתנהג כאילו תם שלטון הכיבוש שלה, וכאילו הרשות היא ישות מדינית עצמאית, ולא שלטון עצמי במובלעות מנותקות, נטול כל סמכות על האדמה, המים וחופש התנועה של תושביו, הכורע תחת עול האחריות לשקם את מה שנהרס בשנות הכיבוש הישראלי הישיר.

הפלשתינאים אינם זקוקים היום להערות הפטרנליסטיות של קולין פאואל. הכוונות המודלפות של אריאל שרון, על נכונותו למדינה פלשתינית בתנאי שהפלשתינאים יצייתו להוראותיו על מבנה השלטון שלהם, אולי מרשימות את הקונגרס אבל לא את הפלשתינאים שרשמו אותו אומר כי נצרים היא כמו תל אביב.