לפי הוראות סגר חדשות שמנהיגים שלטונות הביטחון בשבועות אלה, על פלשתינאים שמבקשים לנוע בגדה המערבית להצטייד באישורי תנועה אצל המינהל האזרחי. לפי ההוראות החדשות, היציאה תותר בנקודת מעבר אחת. במקביל, לא תותר תנועת סחורות ישירה בין האזורים הפלשתיניים אלא רק באמצעות שיטת "גב אל גב" - פריקת סחורות ממשאית אחת והטענתה על משאית שנייה, במשטחים מיוחדים בשולי הערים.

בלשכת מתאם הפעולות בשטחים רואים בהוראות צעדים שנועדו להקל על התושבים הפלשתינאים, לאחר שב-20 החודשים האחרונים מדיניות הכיתור של צה"ל שיבשה לחלוטין את כל תנועת בני האדם והמסחר. כך, תחת בקרה קפדנית תותר לפחות התנועה המוגבלת של אותם בני אדם שהמינהל האזרחי ישתכנע כי סיבותיהם לנוע בין עיר אחת לשנייה מוצדקות (עבודה, משפחה), ויוקלו סדרי הכנסת מזון ותרופות לערים.

ההיגיון הביטחוני למיסוד הסגר ישכנע כל ישראלי בצדקת הצעד הזה של שלטונות הביטחון. כל מה שמוצג לישראלים כפעולה שמקשה על מחבל מתאבד לפגוע בהם (משני עברי הקו הירוק) - מתקבל בלי קושיות ואינו מעורר דיון ציבורי בישראל.

בכל זאת, ההוראות החדשות מצביעות על כמה תופעות ותרחישים שמן הראוי שיעניינו את הישראלים:

* ממשלת ישראל מתכוונת להמשיך במדיניות הכיתור והסגר הפנימי לתקופה ממושכת, ולכן היא ממסדת עתה את חלוקת הגדה לריכוזי אוכלוסייה פלשתינית מנותקים אלו מאלו. זאת, בניגוד להפצרות הקהילה הבינלאומית שמדיניות זו תבוטל, דווקא כדי לאפשר לרשות הפלשתינית לעמוד בהתחייבויותיה הביטחוניות, לעצור את הידרדרות הכלכלה הפלשתינית, לאושש את המגזר הפרטי העסקי וליצור "אופק מדיני".

* הבקרה על תנועת פלשתינאים בתוך הגדה נועדה למנוע מפלשתינאים בלתי מורשים להתקרב להתנחלויות. ישראל ממשיכה לפעול על פי הכלל, שפיתוח ההתנחלויות וביטחונם ורווחתם של 200 אלף ישראלים בגדה וברצועה (לא כולל מזרח ירושלים) מצדיקים את הפיכתם של שלושה מיליוני פלשתינאים לאוכלוסייה נתמכת סעד, הכלואה ביישוביה. נראה שבישראל, בניגוד לבנק העולמי, לא מודאגים מהאפשרות ש-50 מטר מבית אל ו-200 מטר ממעלה אדומים, חיה אוכלוסייה המתרוששת והולכת, שתסכולה גובר ומתעצם. בעיני הבנק העולמי זה נראה כמו איום ביטחוני על הישראלים לטווח הרחוק. לישראלים זה נראה כמו התשובה הביטחונית ההולמת.

* שיטת אישורי התנועה שמנפיק המינהל האזרחי קיימת מאז 1991, והיא הוחלה על יציאה מהשטחים לישראל. עכשיו היא מורחבת ומוחלת גם על תנועה בתוך השטחים הפלשתיניים עצמם. ההוראות החדשות מאשרות את מה שניסו לטעון משפטנים וספקני אוסלו בעבר: ישראל וצה"ל מעולם לא חדלו להיות הריבון בשטחים.

* כריבון בשטחים, ישראל אמורה לדאוג לרווחת האוכלוסייה הפלשתינית החיה בהם. אך כאן דווקא מקפידה ישראל לכבד את הוראת הסכמי אוסלו, שעל הרשות הפלשתינית תוטל האחריות לדאוג לעניינים האזרחיים של הפלשתינאים: חינוך, בריאות, איסוף אשפה, סעד (אחריות זו הוטלה עליה מתוך הבנה שהיא תקבל את הסמכות לפתח את הכלכלה הפלשתינית - פיתוח שדורש שליטה על שטח). היום, כמו בשנות תהליך אוסלו, הישראלים משוכנעים שהם פטורים מאחריות על האוכלוסייה הפלשתינית. שליטה על השטח הפלשתיני - כן. דאגה לאוכלוסייה (ואבטחת יכולתה לכלכל עצמה) - לא.

* קהילת המדינות התורמות התגייסה כדי למנוע אסון הומניטרי ולנסות להציע דרכי התמודדות והתאוששות לכלכלה הפלשתינית. מאות מיליוני דולרים הוזרמו בשנתיים האחרונות לשטחים. כלומר: הקהילה הבינלאומית מחליפה את מקום ריבון העל (ישראל) בדאגה לאוכלוסייה האזרחית הפלשתינית.

* המדינות התורמות הסכימו לתמוך כספית בפלשתינאים מתוך אמונה בסיכויי התהליך המדיני והשכנת השלום באזור. למרות ביקורתן על מדיניות הסגר, מדינות אירופה וערב משוללות יכולת להפעיל לחץ פוליטי על ישראל, בעיקר בגלל התמיכה האמריקאית הגורפת בה. כך, מוצאות עצמן מדינות אלה מממנות שלא ברצונן את התפתחותו של משטר מסוג חדש בשטחים: קנטונים פלשתיניים מנותקים אלו מאלו, עם ממשל עצמי מוגבל.