הרוצה להמחיש את זווית המדרון החלקלק שעליו הידרדר תהליך אוסלו מימי התקווה הגדולים ב-1993 ועד לתהום האלימות הנוכחית יכול להשתמש בכמה וכמה מדדים. אחד מהם - ואולי הבלתי צפוי מכולם - הוא עמדותיהם של שני ראשי ממשלה ישראלים ביחס לאופי המשטר ברשות הפלשתינית. בעיני יצחק רבין, מנהיג תהליך אוסלו, לא היה שום עניין בדרכי התנהלותם של הפלשתינאים ובשלטון שישרוד במובלעותיהם. העיקר בעיניו היה, שתפקידה של הרשות - מניעת טרור ואלימות נגד ישראל - ימולא בהצלחה, "בלי בג"ץ ובלי בצלם", כלשונו הבוטה. הוא לא התערב כאשר קם בשטחי הרשות משטר של שחיתות וטובות הנאה למקורבים, בעידוד ישיר של גורמים ישראליים. משטר מושחת זה שירת אז את האינטרסים הישראליים שכן על פי התפישה ששררה, טיפוח תאוות הבצע של מנהיגי הפלשתינאים משמש תמריץ למלא את תפקיד המשת"פ ומחזק את האינטרס שבהמשך הכיבוש העקיף.

ראש הממשלה, אריאל שרון, קברנו של אוסלו, אינו מוכן לסבול את השחיתות של הרשות הפלשתינית; "רפורמות", דמוקרטיזציה, הפרדת רשויות ו"שקיפות" פיננסית הן "תנאים מוקדמים" לנכונותו "להיכנס לתהליך מדיני", וראו זה פלא: כולם מתייצבים מאחורי איש העקרונות, וה"רפורמה" נהפכת לדרישה מקובלת, אפילו על מדינות ערב.

מיותר להוכיח, שכל הפוזה הרפורמיסטית של שרון אינה אלא העמדת פנים, שנועדה לטרפד את התהליך המדיני ולגרום לסילוקו של ערפאת. אבל לא מיותר להרהר בגמישות של הגישה הישראלית וביכולת המופלאה לכופף את הנורמות לפי הצרכים המשתנים של שלטון קולוניאלי. כאשר שרר משטר אוסלו - שיישם כיבוש עקיף במסווה של הפרדה ו"עצמאות" מוגבלת לפלשתינאים - היה מתאים להתייחס אל הרשות הפלשתינית כאל יישות חיצונית. כשם שישראל אינה מבקרת את אופי המשטר בירדן או במצרים היא אינה מתערבת בנעשה ברשות, כך טענו אותם ישראלים שטיפחו את משטר השחיתות הפלשתיני.

אפילו גורמי שמאל, כגון "בצלם", אימצו את המודל "החיצוני" וסירבו לעסוק בפגיעות חמורות שפגעה הרשות בזכויות האדם - בטענה, שהמנדט שלהם הוא לעסוק "רק בנעשה בישראל ובשטחים הכבושים, ולא בשטחי הרשות". רק מעטים ביקרו את רבין על גישתו האדישה לשחיתות הפלשתינית ולשימוש שעשה בה לצורכי ישראל. הרוב "הבינו" את הטענה, שבלאו הכי "זהו טיבו של כל שלטון ערבי".

עכשיו, כאשר שלטון הכיבוש הישיר חוזר ומתבסס, וצה"ל אינו מתחשב עוד במפות אוסלו ובהסכמים החתומים ומשתלט על שטחי הגדה וברצועה, אין עוד צורך בזרועות הביטחון הפלשתיניות, זולת הצורך של הטלת אחריות בלא מתן תנאים לפעולה. אין גם צורך בדרג הפוליטי של הרשות, ולכן אפשר לוותר על תמריץ השחיתות ולתבוע תביעה "ערכית" של שקיפות ודמוקרטיה.

כך נהפכת "הרפורמה" לכלי משחק בידי מנהיגי ישראל, כאשר כל אחד מהם מחליט איזו רפורמה טובה לנתינים הפלשתינאים ומה הן אמות המדה שהוא מצפה שלפיהן ינהגו. ומחר, כאשר משטר הקנטונים המבודדים והתוהו ובוהו הכלכלי והמינהלי יתמסד, תקום מערכת מושחתת, שבהשוואה אליה היתה המערכת הישנה שיא השקיפות. ואז שוב הכובש יקרוץ עין ויאמר: מה אתה מצפה מהערבים האלה? אבל אולי לא מדדי השחיתות הפלשתינית וגישת מנהיגי ישראל אליה הם הממחישים את המדרון החלקלק, אלא נכונותו של הציבור הישראלי לאמץ את גישותיהם הסותרות של מנהיגיו ולהתעלם מכך, ששחיתותו של הנכבש מוכרחה להשתקף בנורמות פסולות שמפעיל הכובש, והיחס ביניהן הוא כיחס שבין הביצה לתרנגולת.