המניע להכנת מסמך זה היה רצונן של המדינות התורמות לרשות, במחצית השנייה של 2001, לאמוד את הנזקים שנגרמו לכלכלה הפלשתינית בחודשי האינתיפאדה הראשונים, כדי לתאם את הקצאת התרומות המיועדות לשיקום. ההערכה הראשונית היתה שהמצב יתייצב וישתפר, ולכן היתה ציפייה לדו"ח מהיר. במקום זאת, בד בבד עם ההידרדרות הביטחונית ועם הידוק הסגר והכיתור על כל היישובים הפלשתיניים בגדה וברצועה, הלכה עבודת המחקר והכתיבה והתרחבה, עד שנהפכה לא רק להערכה של הנזקים אלא גם לתוכנית פעולה, על פי שלושה תרחישים עתידיים: המשך המצב של סגר ועימותים, ותנועה מוגבלת של סחורות ואנשים; התפייסות פוליטית שתוביל להפסקת מעשי האיבה ולהסרת הסגר; והתרחיש הפסימי: עימותים צבאיים קשים יותר והפרעה חמורה יותר לתנועת הסחר והעבודה.

לכל תרחיש הוצעה תקרת סיוע שונה: מ-1.2 מיליארד דולר ל-1.7 מיליארד. תרחיש רביעי, "התמוטטות הרשות", הוזכר בנפרד משלושת התרחישים האחרים. לא בשל אמונות טפלות של עין הרע, אלא משום שהתממשות תרחיש כזה היתה מחייבת את המדינות התורמות לשנות לחלוטין את אופי הסיוע המוגש לפלשתינאים - משיקום לסיוע חירום הומניטרי, שיהיה נמוך יותר בהעדר מוסדות שלטוניים.

כתיבת המסמך הושלמה והוא פורסם באמצע מארס - כשבועיים לפני השתלטות צה"ל על רמאללה ואחר כך על שש הערים הפלשתיניות האחרות בגדה. בתחקיר השתתפו כלכלנים ותחקירנים פלשתינאים וזרים, ואת המסמך עצמו חיברו שני בכירים בבנק העולמי: סבסטיאן דסו ונייג'ל רוברטס, נציג הבנק העולמי בארץ זה 11 חודשים.

בשיחה עם "הארץ" ב-27 במארס, רוברטס עוד רצה לקוות שהתרחיש האופטימי של התפייסות פוליטית ורגיעה יהיה אפשרי. אך למחרת, בליל הסדר, נרצחו במלון פארק בנתניה 29 בני אדם בפיגוע התאבדות, וב-29 במארס החל מבצע "חומת מגן" שנמשך כחודש. בפגישה שנייה עם "הארץ", ב-9 במאי, אמר רוברטס כי התרחיש הפסימי נהפך ל"אופטימי", מכיוון שהכיתור על היישובים הפלשתיניים נמצא בעיצומו של הידוק נוסף, שיגביר את הלחץ על הכלכלה הפלשתינית ויחייב את התורמות לחשב סיוע של 2 מיליארד במקום1.7 שהוקצו בתחילה ל"תרחיש הפסימי".

אך גם ב-9 במאי חזר רוברטס על ארבע קביעות שהעלה ב-27 במארס ושהתחוורו לו ולעמיתיו בעת הכנת הדו"ח:

הפלשתינאים, מזכיר הדו"ח, נדרשים להצטייד באישורי תנועה מהרשויות הצבאיות הישראליות מאז 1993 (כאן טועים הכותבים: דרישה זו היא מינואר1991 , ע"ה). מאז אוקטובר 2000 בוטלו רוב אישורי המעבר לישראל, מעבר פלשתינאים וסחורות פלשתיניות לירדן ולמצרים הוגבל וצומצם ביותר, ובגדה וברצועה הוטלו סגר פנימי וכיתורים מסביב ליישובים השונים באמצעות חסימות פיסיות. מחסומים מאוישים ומגובים בטנקים ובנגמ"שים מונעים ומגבילים עד למינימום תנועת אדם וסחורות בתוך השטח הפלשתיני עצמו, בין עיר לכפר, כפר לכפר, עיר לעיר.

הסגר גורם לשרשרת של נזקים, שפוגעים בסופו של דבר בחברה כולה: אובדן של עשרות אלפי מקומות עבודה בישראל ופגיעה בסחר החיצוני, ירידה של כוח הקנייה בתוך השטחים שגורם לכיווץ נוסף בפעילות היצרנית בהם, וגל של אבטלה פנימית שמלווה בשיתוק של כל השקעה. כך, בתחילת 2002 היתה ההכנסה הריאלית הממוצעת לנפש נמוכה ב-%30 מההכנסה ב-1994, ערב הקמת הרשות הפלשתינית. מספר העניים (שחיים מפחות משני דולר ליום) עלה מ-600 אלף בני אדם (באוכלוסייה של כ-3 מיליון) בספטמבר 2000 ל-1.5 מיליון בסוף 2001. רוברטס מעריך שאחרי "חומת מגן" העניים יהוו כשלושה רבעים מהאוכלוסייה.

התוצר המקומי הגולמי ירד בשנת 2000 ב-%6-%7, וזאת רק בשל הפעילות הכלכלית הדלה ברבע האחרון של השנה. ב-2001 ירד התמ"ג בעוד %12. ההכנסה הלאומית הגולמית ירדה ב-%11.7 בשנת 2000 ובעוד %18.7 בשנת2001 . ירידה זו מסתכמת ב-2.4 מיליארד דולר (בהשוואה להכנסה לאומית גולמית מוערכת של 5.4 מיליארד דולר בשנת 1999).

ערב האינתיפאדה מנה כוח העבודה הפלשתיני (להוציא את מזרח ירושלים) 680 אלף בני אדם. שיעור האבטלה עלה מ-%10 בשליש השלישי של 2000 ל-%28 בסוף 2000. במהלך 2001 כ-50 אלף עובדים חזרו לעבוד בישראל (רובם בהסתננות ללא אישורים), לעומת 130 אלף שעבדו בישראל לפני האינתיפאדה. אך סביר שמספרם של המסתננים למטרות עבודה הלך ופחת ב-2002, ורוברטס מניח ששיעור האבטלה עתה בקרב הציבור הפלשתיני מגיע ליותר מ-%50. אובדן ההכנסות מישראל הקטין את מספר העבודות המוצעות בתוך הרצועה והגדה בכ-60 אלף במהלך שנת 2001, וגם זאת רק לאחר שהמדינות התורמות וכמה מגופי הרשות הנהיגו סדרה של עבודות יזומות להעסקת המובטלים לכמה חודשים. ב-2001 הגיעו עוד 100 אלף בני אדם לגיל העבודה.

גם תנועת הסחר נפגעה קשות בשל הסגר, מה שגרם לפגיעה בייצור הפלשתיני (התלוי ביבוא חומרי גלם ובפוטנציאל גביית המסים של הרשות). בייחוד נפגע היצוא של תוצרת חקלאית: פוטנציאל היצוא שלה קטן ב-%30. התעשייה הקלה איבדה %24 מפוטנציאל היצוא שלה. עלויות התעבורה גדלו בכ-%15 בין ספטמבר 2000 לדצמבר 2001, וזאת כתוצאה ישירה ממגבלות התנועה.

בגדה המערבית נוצר פער גדול בין מחירי המזון באזורים שונים, בשל מגבלות התנועה והסגר הפנימי. באזורים שמייצרים מזון ירדו המחירים דרסטית, מכיוון שהתוצרת לא הגיעה לשווקים. באזורים לא חקלאיים, בייחוד בערים, עלו מחירי המזון בשיעור ניכר, בשל ירידה בהיצע. בעזה, הוזלת מחירי המזון נודעת מהירידה בביקוש, בשל הירידה הדרסטית בהכנסות ובכוח הקנייה.

ערב האינתיפאדה היו רשומים 56 אלף עסקים בגדה וברצועה - %90 מהם עסקים משפחתיים או מפעלים קטנים ובינוניים. 334 אלף איש, %52 מכוח העבודה, הועסקו בהם ותרמו %88 מהתוצר המקומי הגולמי. עד סוף 2001 איבד המגזר הפרטי 70 אלף משרות, כ-%18 מכוח העבודה לפני האינתיפאדה, ותרומת מגזר זה לתמ"ג, המכווץ ממילא, ירדה ל-%69.

אוניברסיטת ביר זית והלשכה המרכזית הפלשתינית לסטטיסטיקה בדקו את האמצעים שנוקטות משפחות כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי: צמצום הוצאות, שבירת חסכונות, מכירת תכשיטים וחפצי ערך אחרים וכו'. שיטות אלה ממצות את עצמן בשלב מסוים, ויש להניח שאחרי "חומת מגן" ועם הידוקו הנוסף של הסגר הפנימי והפיכת שלושה רבעים מהאוכלוסייה לעניים, יותר ויותר משפחות יישענו על צדקה - רשמית ולא רשמית.

הצמצום בהיקף ההכנסות של הרשות הפלשתינית, בשל הכיווץ בפעילות הכלכלית, עוד מוחמר בשל העובדה שמאז דצמבר 2000 ישראל מסרבת להעביר לאוצר הרשות את ניכויי המסים והמכסים על סחורות פלשתיניות המיובאות דרך ישראל. דו"ח הבנק העולמי מזכיר עובדה זו לפחות חמש פעמים, ומדגיש שישראל מעכבת כספים לא-לה. הסכום המשוער שישראל חייבת לרשות, עד סוף2001 , הוא כחצי מיליארד דולר.

הרשות הפלשתינית - בהתייעצות עם קהילת המדינות התורמות - הגיבה לצמצום ההולך וגדל בהכנסותיה בכיווץ ניכר של הוצאותיה. תקציב החירום השוטף מכוון בעיקרו למשכורות למגזר הציבורי (כ-130 אלף מועסקים), שנהפכו לרשת ביטחון חברתית חשובה, ולמגזרים חיוניים כמו שירותי בריאות, חינוך ותשתית.

דו"ח הבנק העולמי מציין לשלילה תופעה ידועה שממנה סובל כל הציבור הפלשתיני: העדרה של אסטרטגיה ריכוזית בניהול המשבר. כמה משרדים ממשלתיים, בייחוד משרד התכנון, משרד האוצר ופקדא"ר (המועצה הפלשתינית לפיתוח ולשיקום כלכלי) עיבדו תוכניות חירום, אך אלה נכתבו בנפרד זו מזו ולא אומצו באופן כולל. לא הוקם פורום-על לנהל את המשבר, והתיאום הבין-משרדי, שהיה בעייתי לפני האינתיאפדה, לא השתפר.

דו"ח הבנק העולמי נועד גם לפתור את הבעיה הזאת ולהציע למדינות התורמות ולרשות תוכנית פעולה מתואמת כדי להתמודד עם המשבר (בהתאם לשלושת התרחישים שפורטו למעלה). הרשות, מצדה, התחייבה במסמך זה לאמץ סדרה של פעולות במסגרת רפורמה פנימית, מינהלית ופיננסית, זמן רב לפני שבארה"ב ובישראל החלו לדבר על רפורמה ברשות. חלק מצעדי רפורמה אלה הונהגו כבר, בהשראת קרן המטבע הבינלאומית והמדינות התורמות, ערב האינתיפאדה. אחרים נעשו בעת המשבר עצמו - בייחוד בכל הנוגע לקבלת חוקים כלכליים שונים שאמורים לעודד את המגזר הפרטי, והקמת קרן פנסיה מאוחדת לעובדי ציבור, כרשת ביטחון חברתית.

ב-27 במארס עוד קיווה רוברטס שתוכנית הפעולה הזאת תוכל לאושש ולו במעט את הכלכלה הפלשתינית - וזאת בתנאי שהסגר, ובייחוד הסגר הפנימי, יוסר. ב-9 במאי הוא כבר דיבר אחרת. כל הסימנים מראים, אמר, כי בכוונת ישראל להדק עוד יותר את הכיתור הפנימי ולהגביל עד למינימום את המעבר של בני אדם וסחורות מיישוב פלשתיני אחד למשנהו. אנשים שיוצאים מהערים המכותרות מחויבים להצטייד ב"אישורי תנועה בכתר", שניתנים רק לקטגוריות מצומצמות. רוב הסחורות מועברות אל תוך הערים בשיטת "גב אל גב" (כאשר משאית מלאה מגיעה למחסום בפאתי העיר והסחורה שנשאה מועברת למשאית ריקה שהגיעה מהעיר) - מה שמייקר ומסרבל את המסחר.

כל המשרדים הפלשתיניים ונציגי המדינות התורמות התגייסו לשיקום הנזקים הפיסיים שגרם מבצע "חומת מגן". רוברטס שומע מכולם שפעולת השיקום היא החלק הקל יחסית; הקושי הוא בתנועה ממקום למקום, מעיר לעיר: נסיעת פקידים, טכנאים ומהנדסים. משרד האוצר תיפקד בתחילת מאי עם %30 מעובדיו; כל השאר לא הצליחו להגיע מבתיהם בשל הכיתור ההדוק. למשרד החינוך הגיעו רק %20 מהפקידים.

הנזק שגורמת מדיניות הסגר לכלכלה הפלשתינית, אומר רוברטס, מעודד יצירת כלכלת חליפין שאינה מתאימה למגזר הפרטי ולחזון הפיתוח הכלכלי. במצב זה, המדינות התורמות נדחפות יותר ויותר, למורת רוחן, למעמד של נותנות צדקה לאוכלוסייה מתרוששת, בלי מסגרת מדינית. רוברטס מרשה לעצמו לקבוע שמדיניות הסגר "מזיקה ביותר לביטחון בטווח הרחוק", ואומר שהוא מתקשה להשתכנע שתהליך שמביא להתרוששותה של כל החברה הפלשתינית ושגורם נזק ליציבות בטווח הרחוק - יוכל להוביל לפיוס בעתיד. "מבחינה מבצעית-צבאית, אין לי דעה בנוגע ליעילות הסגר. אבל מבחינה אסטרטגית, ברור שהסגר יוצר אווירה שאינה מסייעת לביטחון ישראל".