החיילים שהרגו אשה ושני פעוטות - עדת ראייה פלשתינאית מסרה לבצלם שהירי נעשה ממרחק של 40-30 מטרים ואילו צה"ל סירב למסור נתונים - לא יועמדו לדין ואפילו לא ייחקרו. מכאן שבעיני צה"ל ומערכת המשפט שלו הכל היה תקין. לו גנבו החיילים סכום כסף פעוט מביתה של זכארנה הם היו מועמדים לדין. אמות המידה הנהוגות עכשיו בצה"ל מעבירות לחיילים מסר שלפיו ביזה חמורה לאין שיעור מהרג. כל חשד למעשה ביזה זוכה לטיפול מהיר ולפחות 10 חיילים כבר נעצרו באחרונה בשל חשדות כאלה.

לעומת זאת, יותר מ-1,400 הרוגים פלשתינאים, 250 מהם בני פחות מ-18, הביאו ל-26 תיקי חקירה שרק שלושה מהם הובילו לכתבי אישום. פרשת חמשת הילדים ממשפחת אל-אסטל מחאן יונס, שנהרגו בנובמבר ממטען שהניח צה"ל בעת שהיו בדרכם לבית הספר - נקברה בפקודתו המפורשת של הרמטכ"ל. שאול מופז קבע כי אין מקום אפילו לצעדים משמעתיים. הקלות של הנחת מטען נפץ במקום שילדים הולכים לבית הספר לא נראתה בעיניו ראויה לחקירה.

מהבחינה המוסרית אנחנו ממהרים לרחוץ בניקיון כפינו ולפטור עצמנו מאחריות רק על סמך מבחן הכוונות: די לנו בכך שהחיילים לא התכוונו להרוג את האם ושני ילדיה מקבטיה, או את חמשת הילדים מחאן יונס. אך בהעדר כוונה תחילה אין די. העובדה שהטרוריסטים הפלשתינאים הורגים אזרחים מתוך כוונה ואילו חיילינו הורגים אזרחים שלא במזיד אינה פוטרת אותם מאחריות. השאלה שצריכה להישאל היא אם החיילים עושים די בשביל שלא ייהרגו נשים וילדים. האם הריגתה של זכארנה וילדיה היתה בלתי נמנעת? האם איננה תוצאה - אמנם לא של כוונה אבל כן של רשלנות פושעת? זו השאלה שצריכה לעמוד למבחן משפטי.

נראה שלא מוטלות כמעט מגבלות על הרג פלשתינאים - משום שצה"ל יגבה את חייליו בכל מקרה. החיילים אינם צריכים להיעזר עוד ב"פרקליט צמוד" כפי שנהגו להתלונן בהפרזה באינתיפאדה הקודמת, וחלומו של יצחק רבין על מלחמה "בלי בג"ץ ובלי בצלם" - היה למציאות. האם העובדה שהחיילים יודעים שכל רע לא יאונה להם אינה גורמת להם לירות בקלות גדולה מדי? "התענוג של כל מפעיל זה להוריד בית", התרברבו מפעילי הדחפורים שהרסו בתים בג'נין בכתבה ב"ידיעות אחרונות" (10.5) והוסיפו שאינם חוששים מחקירה. ואולי בחדוות ההריסה המבישה הזאת הם גם הרסו כמה בתים שלא לצורך? אולי צודקים חוקרי הארגון" - Human Rights Watch משמר זכויות האדם" הבינלאומי מניו יורק , שקבעו כי "לא היתה כל פרופורציה בין ההרס המסיווי למטרות הצבאיות"? מי יבדוק?

הדרך להתמודד עם המגמות הללו היא להילחם בתופעות הנפסדות באמצעות מערכת אכיפת החוק הישראלית. אם אנחנו לא נעשה זאת - העולם יעשה זאת, ואז לא יעזרו הבטחותיהם של מופז ושל היועץ המשפטי לממשלה שאיש לא ייגע לרעה בחיילים, גם לא באלה שאחראים להפרות חמורות של זכויות האדם או אפילו לפשעי מלחמה. עליהם לדעת שאם קוסובו כבר כאן, והיא כאן, גם האג הולכת ומתקרבת.

הכיבוש נמצא שוב בכל מקום: בבית, בבית הספר, בעבודה, בכביש, בשדה, בחנות - ועל ערש דווי. אבל בניגוד לתקופה שלפני אוסלו, שבה היה כיבוש מלא והאחריות לחיי התושבים ולרווחתם היתה בידי ישראל, באמצעות המושלים הצבאיים - עכשיו ישראל אינה מקבלת עוד כל אחריות לחיי האוכלוסייה הכבושה. זהו שינוי חמור ובלתי נסבל. ישראל, המחזיקה עם שלם בתנאים של כליאה, אחראית - ככובש - לגורל הנכבש, על פי החוק הבינלאומי וכללי הצדק הטבעי.

את תפקיד הדאגה לתושבים היה צריך למלא מתאם פעולות הממשלה בשטחים. אבל האלוף עמוס גלעד עסוק בהפצת מידע לעיתונות על כמות התחתונים והקיווי שסופקו ליאסר ערפאת במעצרו - עוד סוג של השפלה ישראלית - ובהפצת הערכות על הצלחת מבצע חומת מגן.