מאת עמירה הס

29.5.2002

אנוואר, בת 12, ודודתה כאמלה אבו סאעד, בת 40, נהרגו בשבת האחרונה מירי צה"ל. משפחתן גרה ממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג', כ-800 מטר מגדר הגבול עם ישראל. בשבת אחר הצהריים הן הוציאו את צאנן למרעה, לחלקת אדמה שבחזקת המשפחה, הסמוכה לגבול. צה"ל "יישר" חלקה זו לפני כשנה, כלומר עקר את העצים וגרף את האדמה. עכשיו האדמה המגולחת מצמיחה עשב בין שרידיהם היבשים של כמה עצים עקורים.

לאחיה של אנוואר הציעו השתיים להישאר מאחור, כדי שהחיילים לא יחשבו אותו למחבל ויירו עליו. "לא ייתכן שהחיילים יירו עלינו כשיראו אותנו", הן אמרו לו, מניחות שבידיהם משקפות וציוד משוכלל אחר שיבטיח את זיהוין. כך הוא סיפר לתחקירן שטח של "המרכז הפלשתיני לזכויות האדם".

כשהוא נמצא במרחק של כ-400 מטרים מהגבול הבחין האח פתאום במשוריין ובכמה ג'יפים הנכנסים לתוך השטח. מהג'יפים ירדו חיילים שהחלו לירות. האח הסתתר היכן-שהוא ואחר כך, בלי שיידע מה עלה בגורל אחותו ודודתו, הצליח לרוץ הביתה ולהזעיק עזרה ואמבולנס. פתאום זועזע האוויר מירי פגז. אש פרצה בשדה היבש. הירי פסק אבל כוח צה"ל נשאר במקום. לכן צוות האמבולנס חשש להתקרב. רק כעבור כשעתיים הוא הגיע לשטח השדה, ומצא את הגופות החרוכות של האשה והילדה. אין לדעת אם הן נהרגו מהירי, או נפצעו ואז נלכדו באש.

צה"ל הביע צער. הריגתן זכתה להתייחסות אגבית בתקשורת הישראלית. כי הריגתם של אזרחים פלשתינאים בידי חיילי צה"ל, בתוך בתיהם, ברחובותיהם ובדרך לעבודתם, היא עניין מופשט לרוב הישראלים. מועקת השכול הפלשתיני, הכיסא הריק בכיתה פלשתינית, נעדרים מתפישת המציאות הישראלית.

ב-16 במאי נהרג עמיד אבו סיר, בן שבע, בבית משפחתו במחנה הפליטים עסכר: משוריינים של צה"ל נכנסים לרחוב הראשי ויוצאים ממנו מעשה שגרה שאינו מדווח. ילדים יידו אבנים. החיילים ירו מתוך משורייניהם. עמיד, שהתכונן לצאת למסגד עם אביו, נפגע בחזהו מקליעים שחדרו לבית. ואקד אל-כותוב, בן50 , נורה כשהיה בחדר השינה שלו ביום שבת האחרון, בלילה. כוח צה"ל נכנס לטול כרם, כהרגלו בימים אלה, וירה במשך שעות. לא היו חילופי אש. זה היה ירי התרעתי, יש לשער, אבל קטלני. ובשיר יעיש, טכנאי טלוויזיה מבלאטה, נהרג בהולכו ברחוב כשצה"ל התנקש ב-22 בחודש בחיי שלושה מאנשי חללי אל-אקצא במחנה.

המוות שבשבילנו הוא מופשט אינו מופשט בעיני הפלשתינאים. הוא נמדד ומצטבר. לכן, כמחצית מהציבור הפלשתיני עדיין תומכת בפיגועי התאבדות. בשבילם, פיגועי התאבדות שמטרתם המוצהרת היא פגיעה באזרחים ישראלים ברחובותיהם, במקומות העבודה והבילוי שלהם היא תגובה בלבד. תגובה של מי שאין לו טנקים ומסוקי קרב. זה לא משכנע את הישראלים, וכל פיגוע מחזק את דעתם שמדובר בתוכנית-על לגרשם מהארץ. ובשטחים הפלשתיניים, כל תגבור צבאי ישראלי, כל ירי קטלני ופעולת הידוק של הסגר הפנימי לא משכנעים את הפלשתינאים שמטרת ישראל היא להיאבק בטרור. הם מתחזקים בהנחתם שישראל רוצה להנציח את שלטונה עליהם, או לדחוף לטרנספר.

לעתים, בשיחות עם ישראלים, כשמוזכרים ההרוגים הפלשתינאים, מועלית טענה הגיונית: המפגע המתאבד הפלשתינאי התכוון לזרוע מוות במקום שבו התפוצץ. החייל - לא. זה נכון, כשמציבים את החייל היחיד מול המפגע היחיד ושולחיו. אבל החייל הישראלי הוא חלק משרשרת פיקוד ששירתה את מדיניות הכיבוש וההתנחלות של כל ממשלות ישראל (כולל ממשלת אהוד ברק), והמשרתת כיום אידיאולוגיה ברורה של הימין הישראלי. דהיינו, המשך סלילת הדרכים, תרתי משמע, להבטחת שלטון עם ישראל על רוב אם לא כל שטחי הגדה והרצועה. הגבול הבינלאומי של ישראל ייקבע בהתאם למיקום התנחלויות, לגודלן, לחוזקן, לעמידתן.

זוהי אידיאולוגיה אנכרוניסטית. הצבא שמגן עליה מורכב מחיילים יחידים שמשוכנעים כי הם מגינים על הבית, ורוצים לחזור הביתה. אבל רצונותיהם האישיים אינם הופכים את משימת הצבא לאכזרית פחות. בניגוד לרצח הסבתא רותי פלד ונכדתה התינוקת סיני קינן בפתח תקוה, הריגת הילדה ודודתה בעזה היתה טעות או רשלנות. לא רצח בכוונה תחילה. אבל היא תוצאה טבעית של תפקידו של הצבא, שמשרת מדיניות הרואה בפלשתינאים סרח עודף בארץ.