מאת גדעון לוי

הארץ, 19.5.2002

אם חייהם של הפלשתינאים בכיבוש נחשבים זולים וכבודם היה למרמס מזמן, הרי עכשיו גם לקניינם מתייחסת ישראל כאל רכוש נטוש. אין זו תופעה חדשה, אך היא החמירה מאוד באחרונה. בכל מקום ברחבי השטחים הכבושים חוזרת התמונה על עצמה: בתים הרוסים, חנויות פרוצות, שרופות או מוגפות, מכוניות מנותצות ומפעלים מושבתים זה חודשים.

אם את ההרס שנגרם כתוצאה מפעולות הלחימה עוד אפשר להסביר, קשה מאוד להצדיק את הפגיעות הרבות ברכוש פרטי שלא במסגרת הלחימה. הרושם הוא שפגיעה אנושה בבתיהם של הפלשתינאים ובמקורות פרנסתם אינה שיקול כלל.

המקרה של מסעדת "החברים" של עיסא מעלי ממחנה הפליטים דהיישה הוא אופייני. את כל חסכונותיו השקיע בן הפליטים מהכפר החרב ג'ורא שבהרי ירושלים במסעדת הפועלים הזאת, שניצבה ליד המחסום הראשי של צה"ל בכניסה הצפונית לבית לחם, מחסום 300. במשך שבע שנים פקדו בכל יום אלפי פועלים פלשתינאים את המסעדה בדרכם לעבודה בישראל וממנה, קונים בעיקר שתייה, כריכים וסיגריות. לא פחות מ-20 נפשות התפרנסו מהמסעדה - 11 ילדיו של מעלי ונכדיו. אחד מילדיו, רמי, שמכר בחופשת הקיץ שלו פחיות משקה בשקל בפתח המסעדה, הוכה לפני כשנתיים בידי חייל מילואים ללא סיבה וידו נשברה - הסיפור פורסם אז במאמר בעמוד זה. החייל נידון ל-28 ימי מחבוש על תנאי. רמי היה אז נער צנום בן 13 ואביו אומר שלא התאושש מאז, למרות טיפול פסיכולוגי, והתקפי חרדה פוקדים אותו לעתים קרובות.

עם פלישת צה"ל לבית לחם במבצע חומת מגן נסגרה כמובן המסעדה ובעליה היו, ככל התושבים, נתונים בעוצר במשך 38 ימים רצופים. לפני כשבועיים, יום לפני הסרת העוצר, טילפנה לביתו של מעלי פלשתינאית שעברה במחסום וסיפרה שמסעדתו נהרסה. בסוף השבוע ביקרתי אתו במקום: ממסעדת "החברים" לא נותר זכר. דחפורי צה"ל הרסו אותה כליל יחד עם שני מפעלי הלבנים שהיו צמודים אליה והשאירו רק מגרש ריק. כל הרכוש שהיה במסעדה, בעיקר ציוד מטבח ומלאי של סיגריות ומשקאות, נרמס. שרידיהם מתגוללים בין ההריסות. מעלי אומד את הנזק שנגרם לו ב-150 אלף שקל. הוא אומר שאינו מבין למה לפחות לא הודיעו לו בעוד מועד על ההריסה וכך היו מאפשרים לו להוציא את רכושו מהמסעדה.

דובר צה"ל לא הצליח להעביר את תגובתו במשך יומיים עד הדפסת המאמר. יש להניח שהמסעדה ושני המפעלים נהרסו בגלל קרבתם למחסום והצורך "לחשף" את השטח. אבל שני מבנים סמוכים למסעדה, דווקא קרובים הרבה יותר למחסום צה"ל - נותרו שלמים: הם שייכים לכנסייה. אותם לא מיהר צה"ל להרוס כנראה בגלל זהות הבעלים. אבל כשמדובר ברכוש פרטי של בן פליטים, אין לצה"ל כל עכבות. אולי חשבו שמעלי מורגל בכך: גם שדות הוריו בג'ורא נהפכו ב-1948 לרכוש נטוש.

מעלי, כמובן, אינו היחיד שאיבד באופן כזה את מקור פרנסתו. רק שרידים מפויחים נותרו ממסעדת "אל-אקצה" בקומה השנייה של בית משרדים במרכז ג'נין; תושבים טוענים שהיא נהרסה אך ורק בגלל שמה (גם על טענה זו לא הגיב דובר צה"ל). במחסום דיר שאראף בכניסה לשכם מושבת זה חודשים מפעל אבן גדול, בגלל המחסום. כבישי הכניסה לטול כרם, לקלקיליה ולג'נין זרועים במאות חנויות, חלקן הרוסות, העומדות בשיממונן משום שצה"ל לא מאפשר לאיש להתקרב. כך גם רבות מחנויות חברון ובית לחם. עשרות מפעלי תעשייה מושבתים בפקודת צה"ל בגלל מיקומם או משום שהפועלים אינם יכולים להגיע אליהם.

ממה בדיוק יתפרנסו הפלשתינאים? על מצוקת הכתר והסגר שמונעים עבודה בישראל נוסף גם ההרס הזה, שגוזל מאותם פלשתינאים שעוד היתה להם עבודה בתחומי הרשות כל סיכוי לפרנסה הוגנת. מסעדת "החברים" פתוחה ושוקקת המספקת פרנסה לבעליה היא סיכון ביטחוני קטן בהרבה ממסעדה הרוסה ובעלים שנזרק לרחוב. רבבות הרעבים והמובטלים שמולידים המעשים הללו הרי יסכנו את ביטחון ישראל הרבה יותר מאשר הסיבות שלפי התירוצים הביטחוניים גורמות לקיפוח פרנסתם.